על בית בן אורי – בית האגדות

ליום הזכרון של או"מ אדריכל מאיר בן אורי ז"ל, כ"ב באייר תשמ"ג

יאיר בן אורי

אבא ז"ל היה אדם חושב ויוצר רב תחומי, ובביטוי רב-תחומי משולבות 2 משמעויות: האחת הפשוטה, שעסק בתחומים רבים: אדריכלות, ציור, מוסיקה, לשון בניה בתורה, חיבור סיפורים וסרטים מצוירים ועוד, 

והשניה : ברבות מיצירותיו שילב כמה וכמה תחומי יצירה כגון: תכנון הישיבה בכפר הראה, ציור כיפת הישיבה, וכתיבת סיפור לילדים על הליכי התכנון והבניה של הישיבה ליד בריכת המים בפסגת הגבעה. וכגון הלחנת מוסיקה רב קולית לכל שירת הים, בהשפעת טעמי המקרא, הכנת ספר מצויר מתקפל על בד ובו ציור יציאת מצרים, ותמונת שמן בנושא זה בגודל 400 על 80 ס"מ, ותמונות בהן משולב נוסח המדרשים שברקע התמונות הנל, ועוד.

היו שני פסוקים שהדריכו אותו ביצירותיו. הראשון (היסטורית) " השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם "

והשני: " טוב טעם ודעת למדני ....כי במצותיך האמנתי "

הרעיון שדבק בו היה שטעם טוב יש ללמוד וללמד ולהתחנך בו, בכפוף לסוף הפסוק "כי במצוותיך האמנתי", ובניגוד לסוברים שעל טעם ועל ריח אין להתווכח, ובדרך כלל כוונתם שטעם וריח הם סוביקטיביים לפי טעמו והבנתו (או חוסר הבנתו) של היוצר והמתבונן.

אז למה אני מכנה את הבית כ"בית האגדות" ? ולמעשה אולי מדויק יותר לקרוא לו " בית האגדות וההגדות".        ניתן לדון אם מדובר בעולם המקרא או בעולם האגדה או שאלו ואלו שזורים זה בזה.

אני מתמקד בשנות ילדותי בבית עד גיל 14 , כאשר יצאתי ללמוד בישיבה התיכונית בירושלים.

חלק מהדברים מתוארים בפירוט במאמר ובמצגת " הגינה בבית בן אורי בקרית שמואל חיפה " , המצויה באתר מוזיאון בן אורי לאמנות יהודית.

הגינה ובה ארבעה ברזי השקיה ושמותם כנגד ארבעת הנהרות היוצאים מגן עדן,  ושטחי הגינה הנקראים בשמות כדוגמת אלו המופיעים בפרשת בראשית.

על הקיר החיצון של המרפסת הפתוחה ממזרח, צמוד לשביל שנחפר לאורכה מצויירת היתה דמותו של עוג מלך הבשן, שוכב על גבו ואורכו קרוב לארבעה מטרים.

כאשר נכנסים לבית, בקומת הקרקע-קומת המגורים, על קיר  הפרוזדור הצר מצוייר חמור צעיר- עייר,

ועל גבו מותקן המתקן לתליית מעילים. מיהו החמור ? חמורו של ר' חנינה בן דוסא או של ר' פנחס בן יאיר ? או אולי זה אחד משלושים העיירים עליהם רכבו 30 בניו של יאיר הגלעדי ? שאלות אלו ריחפו בחלל הבית ולא זכו למענה חד משמעי.             

צמוד לדלת הכניסה היה צילום של מתפללים ליד הכותל המערבי,

וציור של  המפגש של יעקב ועשו הפותח פתח למדרש על "וישקהו" – נשקו בכל לבו או שרצה לנשוך את יעקב בצוארו, שנעשה קשה כאבן.

הציור מונוכרומי בצבע אדום בגוונים שונים כשיעקב ועשו נפגשים מתחת לצמד העצים הצמודים שאבא הרבה לצייר בשדה אליהו וקרא להם "עץ יעקב ועשו" ,כיוון שהעצים חובקים זה את זה, והנושא מתואר בהרחבה במאמר בנושא זה באתר המוזיאון.

מצד שמאל, היה חדר השינה של ההורים ששימש גם כחדר קבלת אורחים ( ולפני הוספת הקומה השניה, הוא שימש גם כחדר העבודה של אבא ). על הדלת מצוירת ירושלים במצור.

לפני שער העיר אוהלי משמר וחיילים הבודקים הנכנסים לעיר, לא פשוט להיכנס לירושלים. המצב מתאר המצב בשנים האחרונות לפני קום המדינה, כאשר הבריטים הקימו מדי פעם  מחסומים ומנעו כניסה חופשית ללא ביקורת הנכנסים וחפציהם.  בתמונה היה גם מסר חד לילדים שאין להכנס לחדר ההורים ללא נקישה מוקדמת בדלת ובקשת רשות להכנס.   כאשר גדלנו מעט, בשבתות, לאחר תפילה במנין מוקדם וסעודה שניה חלבית,  היינו מתכנסים כולנו בחדר זה וקוראים את פרשת השבוע וההפטרה בטעמי המקרא. בתחילה היו הקוראים רק אבא ואמא, ובהמשך הצטרפנו למעגל הקוראים בטעמים, אחותי הבכורה נעמי ואחריה אני ואחרי עפרה ז"ל,  ואני מניח שכך המשיכו עם האחיות הצעירות יעל ותמר, אך איני זוכר זאת.

בחדר זו היתה ספריה ובה ספרי קדש ועיון

( פרט לספריה המקצועית של אבא שהיתה ברובה בקומה השניה). בין הספרים שאני זוכר, שקראתי בהם שוב ושוב, היו ספר "כל אגדות ישראל" של לבנר, וספר האגדה של ביאליק ורבניצקי, שניהם ספרים שבא ואמא הרבו מלהשתמש בהם, בנוסף היו בספריה זו ספרים שאבא אייר. "פרקי אגדה" בהוצאת בית הספר הריאלי ת"ש,

ובו עשרה מציוריו לאגדות. הספר "שיחות מיני קדם" של זאב יעבץ, תש"ז ובו 15 מציוריו,

"פסיעות" מקראה לכיתה ו' עם 18 מציוריו,

"כיצד למדו הציפורים חומש" של אליעזר שטיינברג ובו כ-15 מציוריו,

"השבויה מציפורי"  של מרדכי הלטר ובו 7 מציוריו,

וכמובן "שביבי ירושלים" של הימן הירושלמי ובו 32 ציורים שרשם בנופי ירושלים וכל הטקסט בכתב ידו,

וכל זאת מלבד איוריו לספרי האגדות של ד"ר ש.ז. כהנא.

         אם פניתי בכניסה לצד ימין,  מימין הדלת לחדר הילדים, בהמשך ישר השירותים וחדר אמבטיה, ומשמאל חדר האוכל  ובהמשכו מימין המטבח.

על דלת השירותים לא היה ציור, אך על דלת חדר האמבטיה היה ציור האגדה על רבי חנינא בן דוסא,

שהיה עני מרוד, והסתפק בקב חרובים מערב שבת לערב שבת. פעם פנתה אליו אשתו ושאלה-ביקשה שיבקש לקבל משהו מהשמור לו לעולם הבא – בעולם הזה. ר' חנינא התפלל, וירדה  כמין פיסת יד מהשמים והורידה לו רגל  שולחן מזהב. בלילה חלמו רבי חנינא ואשתו, כל אחד בנפרד, שהם יושבים בגן עדן עם כל הצדיקים ולכולם עומד לפניהם שולחן זהב בעל 3 רגליים, ורק בשולחנם חסרה רגל, והם נאלצים לתמוך בשולחן שלא יפול. ר' חנינא בן דוסא ואשתו התעוררו נסערים ומיד ביקש ר' חנינא בן דוסא שמהשמים יקחו את רגל הזהב חזרה , שלא תהא להם כזאת בושה בעולם הבא, ונעשה להם נס גדול מהראשון שמן השמים נענו לתפילתו ובקשתו ובאופן חריג לקחו חזרה את שנתנו מהשמים – את רגל השולחן שמזהב. בתמונה נראים ר' חנינא בן דוסא ואשתו, כמה ילדים קטנים, ולידם החמור, פורשים ידיהם לשמים ורגל הזהב תלויה באוויר, ואין יודע עד היום אם הציור הוא של רגע ירידת הרגל מזהב או רגע עלייתה חזרה לשמים......

על הדלת לחדר הילדים היתה מצוירת האגדה על רבי פנחס בן יאיר ומציאת הטבעת שאבדה למלך.

בתמונה רואים את דמותו של רבי פנחס בן יאיר רוכב על החמור הפוקד על עכבר השמן מכל חביריו, לפלוט הטבעת של המלך, ומאחור נראה ארמון המלך ועל גגו המלך המתבונן בנעשה.  רק קטני אמונה יחשבו שבסיפור זה נגמרו סיפורי האגדות על רבי פנחס בן יאיר, וארחיב על כך המשך. 

חדר הילדים חצוי לשניים על ידי ארון בגדים הבנוי באמצע. לארון 2 דלתות גדולות, כל אחת   85 ס"מ רוחב ובגובה כ-200 ס"מ. וכל דלת מחולקת לארבעה משטחים.  ומה מצוייר על דלתות אלה ?

מאגדות רבה בר בר חנא המרוכזות בבא בתרא פרק המוכר את הספינה.

אינני זוכר שכילד היתה לי בעיה עם ציורים אלה, אך היו מבנותי, שהצפרדע הענקית שבציור גרמה להם סיוט כשהתעוררו בלילה וראו אותה מולן.

כאשר פנינו מהפרוזדור בכניסה לכיוון חדר האוכל ראינו שני ארונות בפינות החדר, מימין ארון "שלמה המלך" ומשמאל ארון "אשמדאי". על הארון מימין מצוייר היה המלך שלמה יושב על כסא מלכותו, ואינני זוכר פרטים. על הארון משמאל מצוייר אשמדאי שלפי המדרש גירש את שלמה המלך ממלכתו ותפס את מקומו, והצליחו לזהותו ( ולגרשו) מכיון שאחת מכפות רגליו היתה כשל תרנגול, וזה בלט בתמונה על הארון משמאל. ( לאחר מבצע סיני בשנת תשי"ז, אבא הוסיף על דופן צדדית של ארון שלמה המלך את מפת חצי האי סיני, ובה נעליים גדולות שהשאירו החילים המצרים בבריחתם מסיני. ) מציורים אלו לא מצאתי תיעוד בצילום או ברישום.

על הדלת שבין חדר האוכל למטבח היה ציור של אברהם המביא אוכל לשלושת המלאכים שבאו לבקרו , ולבשר לו על הולדת יצחק,

וברקע נראית דמותה של שרה באהל. על דלת זו נוסף הכיתוב מתחילת פרשת וירא " וירא  אליו באלוני ממרא וגו'.

היו ציורים נוספים על הקיר בחדר ילדים היתה תקופה שהיה ציור של יהודה המכבי עם מקבת בידו, והציור כמעט עד התקרה שהיתה בגובה של כ 4.40 מטר.

בפסח נוספו בחדר האוכל ציורים אנכיים של מדרשים הקשורים ליציאת מצרים.

( 28 ) . היתה תקופה שבחדר ילדים היה ציור של ארץ ישראל שהשתרע על 3 קירות ובית המקדש היה בפינה שהיא בכיוון ירושלים

בחדר האוכל היה שולחן שעליו היה ציור של המדרש על דוד הרועה  והראם

( 30 )

כאן המקום לציין שעל הדלת של חדר ההורים שהיה גם חדר עבודה של אבא בתחילה, דלת שהיתה מחולקת ככל הדלתות לארבעה משטחים.

בשלושת התחתונים אבא צייר את תוכניותיו למוסדות הראשונים והמיוחדים: כפר הוער הדתי ומעליו הישיבה בכפר הראה, ומעליו ישיבת כרם ביבנה. הריבוע העליון נשאר ריק ועליו אבא חלם והתפלל שיזכה להשתתף בבניית בית המקדש, ולאירוע זה השאיר המשטח הזה חלק מציורים.  אז מלבד אגדות נותר מקום לחלום.

אז אמרו אתם הקוראים האם השם " בית האגדות " אינו מתאים לבית בן אורי בקרית שמואל ?

ומעט הרחבה לרקע הדברים.

אבא ז"ל נולד בריגה שבלטביה למשפחה מסורתית מתבוללת. בזמן מלחמת העולם הראשונה המשפחה עברה לדנמרק, ושם חגגו לאבא את הבר מצוה באדר תרפ"א -1921 . ההכנות והעליה לתורה היו בבבית הכנסת הגדול בקופנהגן, והם השאירו רישום עז על אבא ז"ל, שסיפר לי שמיום הבר מצוה לא היה יום שלא הניח תפילין, מלבד בימים שהיתה לו קדחת חזקה בארץ ישראל.  אבא היה בעל כשרונות ונטיות אומנותיות, שקיבל בגנים מאמו הציירת

אשר שלחה אותו ללמוד בגן מונטסורי , המטפח יצירתיות, בתקופה בה השתלמה באומנות במינכן. אבא נשלח ללמוד גימנסיה בברלין, והגיע לבית הוריו בריגה רק בימים הנוראים ובפסח. מדוע נשלח לשם ? לא שאלתי ולא קיבלתי הסבר. בהיותו בברלין היה חבר בתנועת הנוער הציונית, ולאחר מכן היה מדריך בתנועת הנוער, ולאחר סיום הגימנסיה המשיך בלימודיו הגבוהים באמנות ובטכניון בשרלטנבורג עד שהוסמך כאדריכל-בונה ערים. בתקופה זו נקשר והתחבר לרב אמיל נתן לוי ולבית הכנסת שלו והלך והתחזק בקיום מצוות ובלימודי היהדות , ובפעילויותיו כמדריך שילב את יכולותיו האמנותיות כמלחין, חיבור קנונים, בעיקר לפסוקים מהתנ"ך ומהתפילה, וכולל את חיבור והלחנת המנון תנועת הנוער "הו עד מתי". הוא חיבר הצגות לחניכים שהופיעו בפני חבריהם ובפני ההורים, והוא פיתח את הסרטים המצוירים להם קרא "סרטים הוריזונטליים". השיטה המקובלת היתה של סרטים מצוירים ורטיקליים,  בו חוזרים על אותו ציור פעמים רבות בשינויים קלים, שכאשר מקרינים אותם ומעבירים אותם במהירות נוצרת אשלייה של תנועה.  השיטה של הסרט המצויר האופק אותו פיתח ושכלל במשך עשרות שנים, היתה שכל הסיפור והעלילה מצוירים כציור רציף אותו מגלגלים  מצד לצד וכך נוצרת אשליה של תנועה ללא ציורים חוזרים כבשיטה האנכית-ורטיקלית.  בן אורי בחר לעסוק בנושאים מן המקורות מהמדרשים והאגדות ובסיפורים שחיבר בעצמו – כולם נושאים שבאים לקרב הרעיון היהודי הציוני לליבם של החניכים בתנועת הנוער.

למרות ששלט בעברית כדי להבין הטקסטים שקרא ולמד, נעזר בתרגום לגרמנית בחלק מהמקרים, אך את הטקסטים להצגות ולסרטים שכתב - חיבר בגרמנית , בחלק מהם בחרוזים.  כחלק מההצגות והסרטים הלחין מנגינות וקנונים שהיו חלק מההצגה. ( לדוגמא: "וטפכם אשר אמרתם" חלק מההצגה "יהושע והמרגלים", "וישב יהודה וישראל לבטח..." ו-"לבי לחוקקי ישראל" כחלק מההצגה על המלכות בישראל, ואת כל משל יותם כחלק מתכנים בנושא זה.

הרבה מההצגות והסרטים התמקדו בנושאי החגים חנוכה ופורים בהם התקיימו מסיבות ואירועים חברתיים בתנועת הנוער. נושא שעסק בו בהמשכים בכמה וכמה גירסאות ההולכות ומתפתחות עם השנים  הוא אגדות רבה בר בר חנא. הדמויות והנופים שראה בארץ ישראל וסביבותיה בביקורו באביב תרצ"ב – 1932 השפיעו מאד על יצירותיו מכאן ולהבא, נופים ודמויות בסגנון מזרחי.   בן אורי לקח את רוב האגדות על רבה בר בר חנא, ויצר מהם סיפור רצוף של מסעות רבה בר בר חנא, המתחלקים לארבעה מסעות: המסע לארץ ישראל, המסע במדבר, המסע בים והמסע לקצה תבל. הוא שאף להוציא הספר כמגילה מצוירת מלווה בטקסט בחרוזים, אלא שמבחינה טכנית וכלכלית הדבר לא התאפשר. אחד מידידיו בברלין, ד"ר יוסף מנצ'ל, תרגם הסיפור בחרוזים שחיבר בן אורי, מגרמנית לעברית, אך התוצאה לא היתה מוצלחת מבחינת העברית והסגנון ולא מבחינת החריזה – שאבדה בתרגום.  מתוך יצירה זו, הופיע בדפוס, בתל אביב, בשנת 1936 "המסע במדבר".

 עותקים מספרון זה מופיעים מדי פעם במכירות פומביות. בשנת 1939, ידידו החיפאי, יוסף שוחט, שהיה מורה בבית הספר הריאלי תרגם עבורו הספר בסגנון שביקש -סגנון "אלוף בצלות ואלוף שום" של ביאליק. תרגום זה בחרוזים נתן חיות חדשה ליצירה.  לקראת בת המצוה של אחותי עפרה ז"ל, אבא צייר גירסה חדשה של הסרט, בצבעים, כאשר תפקידה של כלת הבת מצוה להיות הקריינית בהצגת הסרט.  בשלב זה כבר היה לאבא טייפרקודר, ( מכשיר מגושם וכבד)  שאיפשר להקליט את קולה של עפרה ולהציג הסרט במקומות נוספים, ללא צורך בהצטרפותה של עפרה להצגה.

( קדמו לסרט זה  הסרטים שהכין לבת מצוה של אחותי הגדולה נעמי, "רבי חנינא בן דוסא", ולבר מצוה שלי, "רבי פנחס בן יאיר או פדיון שבויים ".  בכל הקרנה של הסרט נאלצנו לשוב ולשמש  כקריינים.   יותר מאוחר – ( כבר בתקופת הטייפרקורדר, אבא צייר הסרטים "רבי שמעון בר יוחאי" לבת מצוה של יעל, ו"חוני המעגל" לבת מצוה של תמר הצעירה. בכל אחד מסרטים אלה, אבא בנה סיפור רצוף מרוב המדרשים -אגדות על הדמות ותקופתה, והדריך אותנו כיצד לבצע הקריינות בהנחיות קפדניות ומפורטות.)

אם תרצו או לא תרצו – זו התשתית לעולם האגדות שלי כשל כל בני משפחת בן אורי.