אברהם והאיל - מאיר בן אורי

תחריט יבש, מספר 119 בקטלוג, גובה 108 מ"מ, רוחב 112 מ"מ.

פירוש לספר בראשית כ"ב י"ג

התחריט של אברהם עם האיל משנת תשל"ה, מראה את האיל כיצד הוא נעצר ברגליו הקדמיות בענפי הסבך של עץ. משמאל לימין עולה הצבע הבהיר של עורו של האיל לתוך הכהות והשחור של הסבך. מעליו הדמות של אברהם באדרת הכהה המכסה את ראשו, כשפניו מופנות כלפי האיל, וידיו – שתיהן מחזיקות בקרנו השמאלית. בפינה מעל ראשו של אברהם נראים כנפי המלאך שנעלם, אחרי שהוציא מידו את המאכלת. בפינה הימנית מעל ראשו של האיל עולה עשן בהיר מן המזבח.

אברהם – האיל – המלאך – אש המזבח – הסבך – אלמנטים בתמונה. האלמנט של יצחק העקוד - חסר.

בשנת ת"ש – 1940, עשיתי תחריט ( מספר 074 בקטלוג התחריטים ) גובהו 58 ורוחבו 119 מ"מ, וקראתי לו אז " העקידה" כאשר למעשה התוכן הוא "אברהם והאיל". בתחריט צריבה זה צמצמתי את האלמנטים מבחינת המרחב בסביבת המזבח. אברהם מוביל את האיל לשחיטה כאשר יצחק עדיין עקוד על גב המזבח.

בשנת תש"ט – 1949, עסקתי בתמונת שמן על פורניר. ( מספר 78 בקטלוג תמונות שמן ) שגובהה 56 ס"מ ורוחבה 48 ס"מ.

ובתמונת שמן על עץ, ( מספר 79 בקטלוג תמונות שמן ) שגובהה 50 ס"מ ורוחבה 33 ס"מ.

בחירת הצבעים בתמונות הודרכה מהמחשבה שהם יתאימו כסמלים לאלמנטים השונים בפרשה זו. צבע בגדו של אברהם חום אדום – סמל אדמה .( אברהם דמות שאינה מיתולוגית אלא בשר ודם). צבע הסבך שחור – סמל למקום שם השטן האוהב להסתתר. צבע האש וורוד ואפור – סמל שהקרבן עלה כמו שעולה השחר. צבע כנפי המלאך לבן – סמל כוחות הטוהר והקדושה. צבע האיל צהוב – סמל לזהב שבא במקום קרבן הנפש.

מובן שבחירת צבעים אלו ופירושם הוא בגדר בחירה אישית חופשית לשם הפרדת האלמנטים הציוריים, ללא כוונה לקבוע מוסכמות או קשר מחייב בין הצבע לתכנים באופן כללי. הרעיון המרכזי ברקע של בחירת הנושא וביצועו כיצירה אמנותית הוא המדרש (אבות פרק ה' משנה ו'), האהוב עלי, ובו נאמר:

רבי חנינא בן דוסא אומר: " אותו איל שנברא בין השמשות, לא יצא ממנו דבר לבטלה: אפרו של האיל הוא יסוד של המזבח הפנימי. גידיו – היו לעשרה נבלים של כנור שהיה דויד מנגן בו. עורו – הוא אזור עור במתניו של אליהו הנביא זכור לטוב. שתי קרניו – שופרות. קרנו של שמאל – היה עתיד הקב"ה לתקוע בה בהר סיני, וקרנו של ימין, שהיא גדולה משל שמאל, היה עתיד לתקוע בה לעתיד לבוא, שנאמר: " והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" (ישעיהו כ"ז, י"ג)

הקומפוזיציה של התמונות בצבעי שמן כמו זו של התחריט מראה את ראשו של האיל ואת שתי קרניו. בתמונות בצבעי שמן אברהם אוחז בידיו את הקרן הימנית, ובתחריט אברהם אוחז בידיו את הקרן השמאלית.

כיצד ניתן להסביר את השינוי בענין זה, בין היצירות משנת תש"ט ובין התחריט משנת תשל"ה ? כתוצאה מהטכניקה האמנותית של הדפסי תחריטים, כל פרט המצויר על לוח הנחושת מצד ימין, יראה על הנייר המודפס מצד שמאל. עבודת החריטה בחרט על הנחושת נעשתה לפי רישומים זהים ודומים לרישומים שקדמו לתמונות בצבעי שמן, לא היתה התייחסות למשמעות של ימין ושמאל כמובא במדרש של רבי חנינא בן דוסא, אלא רק למשמעות הכללית של מדרש זה.

למעשה ניתן להבחין בתחריט ובתמונה שהקרן העולה כלפי מעלה מראשו של האיל היא הגדולה משתיהן. ובתמונות השמן זו הקרן הימנית, ובהדפס –התחריט זו הקרן השמאלית.

אף על פי כן, יש משמעות אמנותית רעיונית שונה בתחריט מאשר בתמונות השמן.

בתחריט משנת תשל"ה, פניו של אברהם כלפי המסתכל, בעוד ברוב היצירות המאוחרות יותר, לדמויות מן המקרא, המוצגות מאחור או מהצד. אברהם עם האיל ללא כל ספק קודם למעמד הר סיני, קרוב יותר לקולות מן השופר של מעמד הר סיני מאשר לקולות שלעתיד לבוא באחרית הימים.

בשנת תשכ"ז – 1967, ציירתי התמונה הגדולה מהאחרות במידותיה, ( תמונה מספר 22 בקטלוג תמונות שמן ), גובהה 200 ס"מ ורוחבה 80 ס"מ.

בתקופה שבין התערוכה בשנת תשי"ט (1959) בניו-יורק, ובין התערוכה בשנת תשכ"ח (1968) באוניברסיטה בר אילן ברמת גן, הצבעים בהם השתמשתי בנושא זה, נעשו בגוונים אווריריים יותר, וישנם הבדלים בעוצמת ההדגשה של עמידת אברהם עם המאכלת בצורה חסרת-רחמים. מהתחריט ומהתמונה הצבעונית של רמברנדט למדתי את אשר אמן גדול מצווה לעשות כמאמין ומפרש כהלכה ענין העקידה. העובדה שרמברנדט הזדקק לרישומים, סקיצות וסטודיות כשלבים מקדימים ליצירה המוגמרת, מחייבת את הלומד ממנו לשחזר את היצירה הגמורה משלביה המוקדמים. מרפרודוקציות נאמנות למקור ובעיקר מתוך התחריטים ניתן לעקוב אחרי מחשבותיו ורעיונותיו של האמן. אצל רמברנדט פרשנות המקור התנכ"י היא מפי מאמינים וגם מלומדים וגם תמימים. אמו של רמברנדט - כפי שידוע לנו היום - חינכה את בנה בקריאת הסיפורים ובקבלת כל שורה ושורה של פרשת העקידה בחוויות ויזואליות ומוחשיות, בניגוד לשיטה של "סיפור אינפנטילי". אמו של רמברנדט גרמה לאותו צייר גאון שתהיה שמורה בלבו התמימות של ילד, גם כאשר הפך לאמן מבוגר וזקן, ולכן בתמונותיו ניתן להבחין בשילוב בין אמונה לאמנות. ברור שרמברנדט לא היה מודע לבעיה החדשה, של אמן יהודי דתי שנולד בחו"ל , והגיע לארץ אבותיו מימי קדם, לארץ ישראל, ומאמין ומרגיש שעליו לשלב ביצירתו את נופי ארץ ישראל התנ"כית. יש לא מעט אמנים יהודים העוסקים באילוסטרציות לתנ"ך – וליציאת מצרים שאינם חיים וחשים הקשר המתחייב בין אמנות לאמונה. בשלבים בהם ציירתי את דמותו של אברהם אבינו בגדול ובפירוט תווי פניו, התלבטתי לא מעט אם לצייר אותו כמקובל כדמות רבנית חסידית מעיירה במזרח אירופה, או בצורה הדומה לדמויות מהאיזור בו גדל וחי אברהם אבינו, אור כשדים-חרן וארץ ישראל, ואילו דמויות הקרובות יותר לדמות יהודי מעדות המזרח או כטיפוס ישמעאלי-דרוזי. שאלה זו היא לא ענין אנטרפולוגי אתנוגרפי לאנשי מחקר, כי משטרוק למדתי טוב מאד שלא קיים דבר הנקרא "טיפוס יהודי" ולא "גזע יהודי". השאלה הענינית היא כיצד מציירים נוף ארץ האבות. כיצד מתייחסים אל גורמי אור וצל ואקלים, אל העצים ואל בעלי החיים במשבצת הגיאוגרפית הנפלאה הידועה לעולם בארץ ישראל המוחשי. בהמשך דרכי עברתי לציור הדמויות כמרוחקות יותר ופחות מפורטות בצורת הפנים. והרי בכל מקרה הצייר אינו מצייר אלא את השתקפות הרהורי לבו ומחשבותיו המשתנים ומתחלפים עם קריאה מחודשת של פרשת השבוע מחדש בכל שנה ושנה. אף כאן נציג כמה מהאילוסטרציות המקדימות לתמונות ולתחריטים, המשקפות את ההסברים דלעיל.