מוסיפים קצת צבע לירושלים בין שתי המלחמות פרופ' אלחנן ריינר 13.05.18

https://blog.nli.org.il/ben_uri/ פרופ' ריינר – המנהל האקדמי של הספרייה הלאומית.

את ירושלים של אמצע שנות ה-50 צייר הצייר מאיר בן אורי בשחור ולבן,

אך כאשר הקדיש את ציוריו לחבריו ומשפחתו, הוסיף להם צבע והפיח בהם חיים חדשים.

ציור מס' 13: צומת הפילבוקס - רחוב עזה, הרצוג וטשרניחובסקי, באופק הבתים הישראלים הראשונים בגבעת שאהין בגבול קטמון. הצייר עומד בדרום עמק המצלבה מעל המנזר

הייתי רוצה לספר על ספר שעליו ידעתי זה מכבר, עוד מימי נעורי. מראהו גמלוני מעט, קצת מסורבל, הכריכה משרה שממון מסוים, והפורמט. מין פורמט "אלבומי" שלא הסתדר כראוי בשום מקום, לא במדף הספרים הגדולים, האלבומיים באמת, גם לא במדף הספרים הקטנים.

זה היה קובץ אגדות. "שלשים ושתים אגדות". לא אהבתי אז ואיני אוהב גם עתה אגדות מודרניות, כאלו הנכתבות בימים שכבר ספק אם נותר בהם מקום לאגדה. גם את שמו לא אהבתי: "שביבי ירושלים". גם שמו של המחבר, "הימן הירושלמי", שם בדוי בלא ספק, עורר בי אי נחת המתרגשת לעתים מול התחכמות מופרזת.

עטיפת הספר 'שביבי ירושלים'

מה שבכל זאת השהה את המבט על הספר לעוד כהרף עין הייתה הטיפוגרפיה המסוגננת והנקיה של אותיות הכותרת שעל הכריכה. גם שמו של הצייר: מאיר בן אורי.

שמו של בן אורי הגיע לאוזני בנעורי, כמו לרבים אחרים מבני דורי וסביבתי, כאדריכל שתכנן את בניין ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה, בניין בראש גבעה שהיה לסמל לדורות של צעירים חניכי תנועת הנוער הדתית לאומית ההיא. הוא גם היה זה שצייר את כיפת המבנה, שאותה עיטר בגלגל מזלות יפהפה.

מי היה מאיר בן אורי?

בן אורי היה אדריכל ואמן דתי. גם מוסיקאי, אך לענייננו די בשני תאריו הראשונים. הוא גדל בריגה כמקסימיליאן וסבוצקי. בתהליך התקרבותו ליהדות, לשמירת מצוות ולציונות, שהתחולל בהיותו סטודנט לארכיטקטורה ואמנות בברלין, שינה את שמו ל"בן אורי" הוא בצלאל בן אורי, בונה המשכן, המלא "רוח אלהים בחכמה, בתבונה ובדעת בכל מלאכה" (שמות לא, ג). לאחר עלייתו לארץ בשנת תרצ"ד (1934), התיישב בחיפה והתקרב מאוד לאמן הדתי הנודע, איש תנועת המזרחי, הרמן שטרוק. בן אורי התפרנס מארכיטקטורה, אך שלח ידו בכל תחום אמנות אפשרי. עשייתו האמנותית טבועה בחותם דתי עמוק; "טוב טעם ודעת למדני כי במצוותיך האמנתי" (תהלים קיט, סו), היה הפסוק שקבע על קירות ביתו.

מאיר בן אורי בתשי"ט (1959)

לאחרונה בנסיבות שונות התעורר בי שוב העניין בבן אורי. בדמותו ובעבודותיו כאחד. החלטתי לפתוח את היכרותי המחודשת אתו דווקא ב"שביבים", לא בגלל האגדות. בגלל הציורים. בגלל בן אורי.

הספר נדפס, כנאמר בקולופון שבסופו, "בירושלים בירת ישראל על ידי המדור הדתי של המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית בשנת תשט"ז (1956)". על הכנת הספר שמעתי מפי מאיר חובב שהביא את הספר לדפוס ועלה על דעתו להזמין את בן אורי, שהיה ידיד קרוב שלו, לאייר את הספר. בן אורי הגיע לירושלים מביתו שבקרית שמואל שבחיפה, התארח בבית ידידו הטוב השופט בנימין הלוי בטלביה, ובמשך כשבוע, בשלהי חורף תשט"ז, הכין את ל"ב הציורים, ועליהם הוסיף מפה שעליה ציין את המקומות והזויות שבהם ומהן צייר את ציוריו – המפה המדויקת מתארת היכן צייר בן אורי, אך המקראה מומצאת. למשל, ציור תל ארזה (מס' 23) נקרא במקראה "יפיה של ירושלים". ( להלן הערת י.ב-א)

מלבד בספרים, הופצו דפי הספר גם כפלקטים בתנועות הנוער; בן אורי שנהג להעניק לידידיו ציורים שאותם צבע ביד הכין לכל אחד מילדיו עותק מיוחד ושונה של הספר, צבוע במכחול. מקורם של ציורי הצבע שלהלן הוא בעותק שצבע לבנו יאיר.

המפה יחד עם המקראה הבדויה

ציור מס' שלושים ושניים: שכונת רוממה בכניסה לירושלים.

הציור הוא מרחוב יפו צפונה לכיוון מגדל המים של ירושלים שבמרכז השכונה. משמאלו, הבית עם הגג המחודד – בית משפחת המון. הבניין משמאל סמוך לתחנה המרכזית של היום.

שישים שנה חלפו מאז שנדפס הספר, אך לא נתקלתי בקושי של ממש להשיגו. שיטוט מהיר באתרים המתאימים באינטרנט גילה את הספר בחנות ספרים יד שנייה במרכז ירושלים, ובמחיר סביר. באותו יום כבר התחלתי לדפדף בו ולעיין בקפידה באיורים המופיעים בכל עמוד, ומלווים אחד לאחת, אחד לאגדה, אחד לאגדה, שלושים ושניים ציורים במניין. עתה ממבט קרוב, הסתבר כי הספר הוא ספרו של בן אורי לא פחות ואולי יותר מאשר ספרו של בעל האגדות. כל מה שרואה העין, משלו הוא. לא רק את האגדות אייר, הוא גם שעיצב את הדף, הוא שעיצב את האותיות היפות להלל, ובכללן את אות הראשית כמו גם את שומר הדף העשוי שופר, הוא שכתב בידיו את האגדות, וגם קבע מקום לציוריו.

עיקרו של הדף הם הציורים, ציורי טוש בשחור לבן, שאינם מתמסרים בנקל. הופעתם החוזרת של כיפת הסלע ומגדל דוד – טריוויה ירושלמית קלאסית – בציורים הראשונים שבספר, לא הועילה להפגת התחושה המפוהקת שהותיר בי הספר בעבר. היא גם הקשתה על זיהוי יחודו של אוסף הציורים. רק הציור התשיעי פתח בפני את הדרך להבין את יחודו של האוסף: טור בתים עם גגות אדומים מדורג המתוח ממזרח למערב, בצבץ בו ממרחק מבעד לחורשת עצים נטועה במדרון; אל הקצה הימני ביותר שלו. מן הקצה המזרחי נמתח בניצב לטור ההוא קו דק, עדין, מרוסק, של טור בתים נוסף, אחר, ובין שני הטורים ולפניהם גולש אל הואדי מדרון סלעי רחב, חשוף. באופק הימני של הציור, הופיע גיבוב של בתים, שלא הסתיים אלא בפינה הרחוקה של הציור, במגדל מים, שונה – ועל כן גם קל לזיהוי – ממגדל המים הארץ ישראלי השגור הידוע כל כך בצילום הארץ ישראלי.

ציור מס' תשע: החורשה על מדרון העמק מעל מנזר המצלבה. במרחק נראית שכונת רוממה ומגדל המים של ירושלים (היום אזור התחנה המרכזית). קרוב יותר מפגש שכונות שערי חסד ונחלת צדוק שביניהם, על השטח הפתוח, בנויים היום בתי וולפסון

זה היה עמק המצלבה, שראשיתו למרגלות שכונת רחביה וסופו? – בעצם לא היה לו סוף. העמק פתח אז מרחב אין סופי שנפרס עד לקצה מערב. טור הבתים המדורג הוא שכונת נחלת צדוק, והניצב לו – גבה של שכונת שערי חסד. ראשיתו של גיבוב הבתים שבציור היה בשיפוליה המערביים של שכונת נחלת אחים, משם עלה במעלה העמק לשכונת שבת צדק היא שכונת הפחים, מושבם של היהודים הכורדים לקהילותיהם, ועשה את דרכו לצפון מערב עד רוממה, עד למגדל המים שבמערבה של עיר, שאליו חזר בן אורי בציוריו שוב ושוב.

זה היה אחד מנופי ילדותי המובהקים ביותר, נוף של קוים רכים שנמחק זה כבר. הכביש הרחב שנכבש בעריבת העמק הכה אותו מכה אנושה. על המדרון הסלעי, הקצוב, נבנו מגדלי דירות גבוהים ורחבים, שכיסו אותו, העלימו את קוי המתאר של שני רצפי המבנים והצטרפו לפציעות הרבות, החודרות ונשנות, בקו הרקיע של ירושלים, הנמוך, האינטימי, שעשה אותה, את ההיא שבציור, למה שהייתה. המדרון, הערוץ, קו הרקיע והמרחב הלא נגמר היו זה כבר לזיכרון דהוי שאין בו חפץ.

ציור מס' עשרים וששה: הקיר המערבי החיצוני של שכונת שערי חסד, והמפגש של השכונה עם נחלת צדוק. במרחב שבין שתי השכונות ניצבים בתי וולפסון. באופק מופיע שוב מגדל המים של ירושלים ברוממה.

זה היה סיפורו של הציור התשיעי, ובמידה רבה גם של העשרים ושישי. שניים מתוך שלושים ושנים ציורים שאותם צייר בן אורי מפינות שונות, מפתיעות. בציורים נחשפים היבטים בלתי צפויים של ירושלים בתקופה קצרה, ייחודית בתולדותיה, באמצע שנות החמשים של המאה הקודמת, שנים ספורות אחרי הקמת המדינה, בין שתי מלחמות שכל אחת שינתה את פני העיר בדרך הפוכה, האחת יצרה את העיר המופנמת, הצנועה שאותה מצייר בן אורי, ואילו האחרת שמה לה קץ.

בן אורי לא צייר עיר של ככרות, גם לא של תיירים. ציוריו הסיטו להרף עין את ההינומה מעל פינות נסתרות, נעלמות, של העיר המתגלה כך, ברגעים של חסד, לאוהביה.

ציור מס' עשרים ושלושה: שכונת תל ארזה בצפון ירושלים על גבול שטח ההפקר בין ישראל לירדן (מצפון לרח' בר אילן של היום, שיכון חב"ד ושכונות חרדיות נוספות)

ציור מס' שלושים ואחד: החלק הישן של שכונת בית וגן. מעל מציץ מגדל המים של השכונה (היום בית כנסת). מרחוק נראה הכפר נבי סמואל וצריח המסגד שעל קבר שמואל הנביא המציין אותו.

התמונות לקוחות מתוך עותקו הפרטי של יאיר בן אורי, בנו של הצייר מאיר בן אורי.

גרסה נרחבת של הכתבה הזאת התפרסמה בירחון עת-מול, גיליון מס' 191, שבט תשס"ז, מדור "אוצר ספרים", עמ' 29-28.

מקראה בדויה – הערת הבהרה של יאיר בן אורי

המקראה באה לתאר היכן בן אורי עמד ולאיזה כיוון הסתכל כאשר צייר כל ציור.

השמות באים כקישור לשם האגדה שלידה מופיעה הציור, ולא כנסיון ליצור זהות בין האתר ובין הכותרת.