לקראת יום הזכרון לאמא -יהודית בן אורי לבית ברנשטיין

י"ח באלול תרפ"ב – י' באלול תשל"ז

אמא ז"ל נולדה ברוטרדם שבהולנד להוריה פרץ וחיה ברנשטיין, שנישאו בהולנד בשנת 1911. הילד הראשון וילי נפטר כתינוק, ואחריו נולדו דוד ורחל והצעירה בהם היתה אמא . סבא היה במשך שנים רבות מנהיג היהודים הציוניים בהולנד ועסק בפעילות ציונית ובהנחלת השאיפה לעלות לארץ ישראל ולדבר עברית. הילדים הגדולים עלו לארץ בשנת 1935 ולאחר שנה סבא סבתא ואמא עלו לארץ בי"ז בשבט שנת " אם תרצ"ו " (1936) , והתישבו בירושלים. אמא היתה בת 13.5 כשעלתה לארץ, ולמדה בבית צעירות מזרחי במשך כשנתיים. בגיל 16 הצטרפה עם חברות מכיתתה לקבוצת אריה של הפועל המזרחי שחבריה תכננו להקים קיבוץ דתי כאשר יוקצה להם מקום להתישבות, ובינתיים עבדו בעיקר בחקלאות, בפרדסים באיזור חדרה, התגבשו לקבוצה, וחלקם התחילו להשתלם במקצועות בהם יעבדו בקבוצה כאשר תקום.

אמא ז"ל, היתה אשה מאד אינטלגנטית, בעלת חוש לשפות ורצון ללמוד ולחקור ולהיות מעורבת בנעשה בארץ בכלל ובקבוצה בפרט, כל זאת בצניעות גדולה ותוך הימנעות מוקפדת מדיבורים סתמיים רכילות וכדומה. היא היתה אוטודידקט וידעה הולנדית, גרמנית עברית, אנגלית , ואהבה ללמוד על החי והצומח , והיתה בעלת נטיות וכשרונות אומנותיים, אותם פיתחה ובהם השתמשה בעבודתה ובתחביביה.

אני מציג מבחר ממכתבים שכתב לה אביה פרץ ברנשטיין , כאשר הוא מנהיג פוליטי ועורך עתון כבן 49 והיא כבת 16-17, וממכתביו ומהתייחסותו לשאלות והערות שלה ניתן ללמוד על ידיעותיה והבנתה, למרות שממכתביה נשארו מעטים ביותר. ( כל המסמכים מארכיון מוזיאון בן אורי בקרית שמואל )

בין אב לבתו

ממכתביו של סבא פרץ ברנשטיין לבתו – אמא יהודית בן אורי (1938-1946)

סבא, פרץ ברנשטיין, היה נשיא הסתדרות הציונים הכללים בארץ ישראל ועורך בטאון המפלגה "הבוקר".

העיתון והעורך ייצגו את החוגים האזרחיים, שאינם סוציאליסטים, המבקרים את פעולותיה של ההסתדרות הציונית והנהלתה אשר נשלטו על ידי מפא"י. פרץ ברנשטיין שעלה לארץ ישראל בשנת 1936 מהולנד, בה עמד בראש ההסתדרות הציונית, התקבל בבואו לארץ כמנהיג המפלגה וכעורך העיתון הבוקר , (ולאחר זמן, הוסיפו עורך נוסף בטענה שבארץ ישראל נהוג שיהיו שני רבנים, אחד אשכנזי ואחד ספרדי, ועד יומו האחרון לא ידע אם הוא היה האשכנזי או הספרדי) כעורך העיתון, כתב כמעט מדי יום מאמר מערכת. אם נתבונן בכותרות מאמרי המערכת הללו בתקופה 1938-1939 נמצא כותרות בענייני דיומא, בענייני הארץ והחברה הפוליטיקה בישוב והיחס לבריטניה ועל אישים, כגון: יציאת מצרים, האחד במאי, הצהרת בלפור, חנוכה, הרצל, נמל תל אביב ועוד.

חובה לציין, שרוב המכתבים הם מכתבים משותפים של סבתא חיה וסבא פרץ ברנשטיין. אלא שסבתא חיה כתבה לאמא בהולנדית, ורק פה ושם השתרבבו מילים בעברית, ואילו סבא כתב בעברית, בכתב יד ברור להפליא. דילגתי על קטעים במכתבים העוסקים בבני המשפחה, ימי הולדת, ביקורים וכדומה, והתרכזתי בנושאים בעלי היבטים מפלגתיים ולאומיים, ובקבוץ-קבוצה בהיבטים הכלליים יותר. תחילתם של רוב המכתבים היא כתיבתה של סבתא המאריכה בכתיבתה, וסבא משלים ומוסיף ובדרך כלל קצר בדבריו. לצערי, אינני יודע הולנדית, ולכן איני יודע מה כתבה סבתא. בין המסמכים גם מכתבים מאחיה דוד, ודברים שהיא כתבה.

ההתכתבות היא מהשנים 1939 -1948, יש כ-160 מסמכים, שהתפלגותם לפי השנים היא כדלקמן:

1935-9 -32, 1940 -44, 1941 -21, 1942 -23, 1943 -16, 1944 -6, 1945 -13 ועוד כ-12 מהשנים 1946-48

לציין שבסוף שנת 1938 אמא עוזבת הבית ומצטרפת לקבוצת אריה של הפועל המזרחי, שחבריה מתכוננים להקים קבוצה כאשר יאשרו להם מקום להתישב בו. בתקופת ההמתנה החברים ישבו התגבשו ועבדו בסביבת חדרה, בפרדסים ובעבודות שהזדמנו, ובמקביל חלק מהם התחילו לקבל הכשרה מקצועית בתחומים שרצו או שהקבוצה רצתה שישתלמו בהם לקראת העליה לקרקע והקמת הקבוצה. כאשר אמא הצטרפה לקבוצה היא היתה בת 16.5, ואבא שלה, פרץ ברנשטיין היה בגיל 48.5 בערך, ובסוף התקופה בשנת 1948 הם היו שניהם מבוגרים יותר בכעשר שנים דהיינו אמא 26 וסבא 58. קבוצת אריה עלתה לקרקע בתחילת הקיץ, והתאריך שנקבע לציון המאורע היה לג בעמר. סמוך לאותו מועד יצאה אמא עם חברים וחברות נוספים להשתלמות מקצועית בחקלאות בקבוץ בית אלפא .

בית אלפא כידוע היה הקיבוץ הראשון בארץ שנוסד על ידי חברי תנועת השומר הצעיר, ועלה על הקרקע ב-4 בנובמבר 1922 . במקום הוקמה חברת הילדים הראשונה ששבה התחנכו יתומים ואחים צעירים של חלוצים, ילדיהם של חברי הקבוצה וילדים מהקיבוצים השכנים. .....במאורעות 1929 הותקף הקיבוץ על ידי ערבים מהסביבה. בתקופת מאורעות 1939-1936 סבל היישוב מהתנכלויות של ערביי הסביבה. באותן שנים שימש הקיבוץ נקודת יציאה למקימים של ישובי 'חומה ומגדל' באזור.

סבא כותב לאמא ופותח " יהודית יקירתי " וחותם "מאטי " כפי שכונה במשפחה. סבתא במכתביה פנתה לאמא בכינוי המשפחתי "פיפס" וחתמה - "אמה "

במכתב מאפריל 1938 כותב סבא שניסה לשלוח לה במעטפה מחק, אותו ביקשה אך לא הצליח להכניס המכתב ל " קופסת המכתבים" " מפני שסגרו את פי הארגזים פרט למקום צר – את ודאי זוכרת – בשל הפצצות שנזרקו לתוך ארגזי הדואר בזמן הטרור".....

במכתב אחר הוא מסביר, כנראה בתשובה לשאלתה וכותב:

" בזמן של גיטה (יוהן גטה, 1749-1832, משורר,סופר ומחזאי חשוב ומשפיע בגרמניה ) עוד לא הבחינו בין פועלים לבורגנים, אלא רק בין אצילים לבין כל השאר, "המעמד השלישי".

( המעמד השני היה כל השייך לכנסיה). אך נכון הדבר שלא התיחסו לפועלים בהערצה גדולה, גם הפועלים עצמם ראו רק אסון במעמדם או גזירת הגורל. ובכן: תהיה עוד הזדמנות לדבר על הדברים האלה." דברים אלה הוסיף למכתבה המפורט של סבתא וכתב :" ברגע זה אני חוזר באחת בלילה מאיזו ישיבה בלתי חשובה, אבל אני עייף....."

אמא היתה אמורה לצאת להשתלמות בענף חקלאי בבית אלפא שבה השתלמו חברי טירת צבי ושדה אליהו במסגרת מיוחדת. הקבוצה רצתה שאמא תשתלם בגננות והיא רצתה והתעקשה להשתלם ברפתנות-גידול פרות. אמא רצתה שהוריה יבואו לבקר אותה בבית אלפא.

סבא כותב, באפריל 1939, " פה התסיסה די גדולה בקשר עם פירסום הספר הלבן, ויש הרבה ישיבות התיעצויות אבל מה יצא מכל זה – אין איש עוד יודע. איך מגיעים לבית אלפא. היש קשר רגיל של אוטובוסים ? או אפשר להשתמש ברכבת ? "

17 במאי 1939 – " אני קצת מצטער על שהגעת לידי הסכם עם אנשי בית אלפא, כי קיויתי לראות אותך אצלנו בימים אלה, אבל הרפת עדיפה, כמובן...."

13 ביוני 1939 – מכתב ארוך מהרגיל, בו הוא מסביר לאמא הנושאים הפוליטיים עליהם נשאלה על ידי אחד מחברי הקבוצה. ההתייחסות וההסבר המפורט מעניין כשלעצמו ומעניין שסבא כותב מסביר ומדריך את בתו כיצד לענות ולהסביר עמדותיו לחברים בקבוצה.

" אני מודה לך מאד על איחוליך הטובים ליום הולדתי, שעבר בשקט המקובל ( פרט לפצצות שהתפוצצו בלילה ). ולהלן אשתדל לספק לך חומר לתשובה על דברי ההשתוממות והתמרמרות שכתב לך החבר האלמוני, שהוא כנראה מחברי "הפועל המזרחי". אני חושב שה"דבר" , בתוך הרבה פולמוסים יותר כלליים נגד "הבקר" תקף אותי ....פעם באופן אישי, על שהאשמתי את הנהלת הסוכנות בגלל אי-קיום כל הכרזותיה הסוערות, בעוד שרוקח ואחרים הקרובים ל"הבקר" התנגדו לפעולות שהנהלת הסוכנות הכריזה עליהן. אבל אינני רוקח ואינני סמילנסקי ואני כותב מה שאני חושב. ולא בהתקפה זו כל עיקר הדבר. אבל מה שנוגע ל"חתירה" תחת הנהלת הסוכנות, אני מודה, שדרשתי את התפטרותה, ולא במאמר אחד, אלא בהרבה מאמרים. ועל טענת חברך יש להשיב כזאת:

א. מה שנוגע לצד הפורמלי ולבחירות הדמוקרטיות: הנהלה זו נבחרה אך ורק ע"י מחייבי החלוקה ולשם ביצוע החלוקה. לפי כל חוקי הדמוקרטיה נסתיים המנדט שלה בשעה שנכשלה החלוקה.

ב. הנהלת הסוכנות היא אחראית לתבוסה שח הספר הלבן בתור הנהלה אפילו אם נניח שאינה אשמה בה.

לדעתי היא כן אשמה בה ובהרבה שלבים של פוליטיקת ההנהלה הזהרנו אותה ( זה כבר במשך של כמעט עשרים שנה ) מפני התוצאות הפטליות, שהיא עלולה להביאנו אליהן. עכשו התבררו התוצאות האלה לעיני הכל וצריך להסיק מזה מסקנות. ה"דבר" עצמו דרש אחרי מינכן את התפטרות ממשלת צ'מברלין, מפני שהפוליטיקה שלו נכשלה וגם ממשלה זו נבחרה באופן דמוקרטי, וזמן כהונתה עוד לא עבר לפי התקנון הפרלמנטרי והיא לא נבחרה לשם מטרה מסוימת ומוגבלת כמו הנהלת הסוכנות. אבל בפוליטקת צ'מברלין ראה "דבר" כניעה בפני הפשיזם והרי זה חשוב לו מחיסול הפוליטיקה הציונית ע"י אנגליה.

ג. כתבתי פעמים אין מספר על השיטה שכן צריך לנקוט בה בזמן שעוד היה אפשר לשנות את שיטת ויצמן. עכשו כבר אין ערך לויכוח הזה, מאחר הקערה הפכה על פיה. אם הספינה עלתה על הסלע אין תועלת לדבר על הכיוון של הקברניט. אך דבר אחד ברור: הגרועה בין כל השיטות לא היתה יכולה להביא לידי מפלה יותר גדולה מזו שנחלנו אותה.

ד. שאלת האחדות היא שאלה מסובכת. קל לדרוש אחדות, אבל השאלה היא איזו אחדות ? ההנהלה דורשת אחדות בצורת כניעת הכל לפקודותיה, לשם אותה השתלטות, שחברך מדבר עליה, בתור האשמה, לגבי מפלגות אחרות או חוגים אחרים. אני על כל פנים, עוד לא השתלטתי על מי שהוא ואין בדעתי לעשות כזאת להבא. אך איך לחשוב על אחדות תחת הנהלה שכל כך נכשלה ומחוץ לזה מתפארת בזה, שהיא הנהלה מפלגתית ומעמדית ? שהמנהיגים החשובים ביותר שלה דוגלים , בתור אנשי מפא"י, במלחמה נגד יתר חלקי העם והישוב ?

אני מצטער, כי אין לנו אפשרות טכנית, לשלוח לך את "הבקר". חוץ מזה אני מפחד, שהיו מגרשים אותך מבית אלפא בפעם הראשונה שעתון ארור זה ימצא בידיך. משום כך עניתי קצת באריכות, במקרה אני פנוי הערב.

שלום רב

מאטי

אשמח לשמוע , מה סוף סוף החליטו על השתלמותך.

ביום 3 ביולי 1939 כותב פ.ברנשטיין לבתו:

"... בענין רב קראתי את הערותיך על היחס בין מזרחי והפועל המזרחי.

אם לא יתנו לך להשתלם בבית אלפא, לאן אז תלכי ? פה הכל בסדר. החום מתחיל ומורגש. "

ביום 10 בספטמבר 1939 כותב פ.ברנשטיין:

" יהודית חביבתי ..... כבר כתבתי לך , כמדומני, שעלה בידי לטוס מרומא לחיפה וכך הגעתי ארצה כבר בשלישי. אבל עכשו אנו טרודים מאש גם בקשר עם הצנזורה על העתונים וגם בקשר עם סידורים כספיים היות ואנשים שונים אינם משלמים לי מה שצריך לשלם. פה יש מחוץ לזה בהלה גדולה בקנית כל מיני צרכים, העולים במחיר מיום ליום. אבל אנחנו באופן פרטי אין משתתפים במרוץ זה ואני מקווה שאם איטליה תשאר נייטרלית, שתעבור סערת הקניה ויהיה אפשר לקנות את הצרכים היום יומיים בלי קושי מיוחד. .... .....קבלנו את מכתבך ונשלח לך מילון אנגלי. "

4 בנובמבר 1939

" יהודית יקירתי

מחר אני אחקור את האפשרות לנסוע לבית אלפא, ואם יתכן להגיע לשם לפני קבלת השבת, אם אנו נוסעים ביום ששי בבוקר מתל אביב, אני אומר לסדר את הנסיעה בשבוע הזה. אלא שאין לסמוך על תוכניותינו במאה אחוז, היות ואינני יודע, אם לא יהיו עיכובים ברגע האחרון מטעם העבודה במערכת או בשל ישיבות, שקשה לי להשתמט מהן. מבלי לדבר כמובן, על אפשרות של מחלה, עוצר, או הפרעות ממין זה. אבל אנחנו אומרים ברצינות , לנצל את מזג האויר הטוב ולנסוע בשבוע הזה. ולכן צריך לחקור, אם יש בשבילנו מקום לישון. אני מניח שכן, אבל במקרה שלא, צריך להודיע לנו תיכף ומיד, שלא נהיה בבית אלפא ללא גג מעל ראשינו.

שלום רב ולהתראות

מאטי "

ביום ששי, 10 בנובמבר 1939 – כ"ט בחשון, הגיע משפחת ברנשטיין, סבא פרץ סבתא חיה, והאח הקטן משה, כבן שנתיים, לבלות שבת בקבוץ בית אלפא כאורחיה של הבת – אמא יהודית.

ביום ששי לאחר מכן, ה' בכסלו ה'ת"ש – 17 בנובמבר 1939 הופיע בעיתון "הבקר" מאמר מערכת של פרץ ברנשטיין שכותרתו: " ביקור בבית אלפא " במאמר דלהלן, כותב ברנשטיין על רשמיו מהביקור ומהקיבוץ. ( יש לזכור שבאותה תקופה ביקור כזה היה מעשה לא שגרתי, בלשון המעטה)

פ.ברנשטיין ביקור בבית אלפא.

ביקרתי בבית אלפא. הביקור היה מקרי לגמרי ופרטי לגמרי. הוא לא נעשה לשם חקירה ולא לשם מטרות אחרות כלליות. לא חקרתי כלום ולא השתדלתי לחקור. באופן מקרי שוחחתי עם זה או אחר, ומתוך הסתכלות מקרית קבלתי רשמים. בכל זאת רצוני לכתוב על הרשמים האלה, ודווקא לא בצורה פיליטוניסטית. בישוב מפולג אנו חיים, אף על פי שהארץ כה קטנה, רחוקים מאד זה מזה. על ציור ההווי הארצישראלי חולשת על פי רוב התעמולה בצורותיה השונות, וכפר מטיפוסן של בית אלפא הוא מצד אחד כמעט סגור בפני זרים, כלומר: אנשים שאינם משתייכים לכת הפוליטית המיוחדת למקום, ומצד שני ממלא הטיפוס בתור שכזה תפקיד חשוב במלחמתנו הפנימית, בתור מבצר לאותו רעיון פוליטי, הרואה את יעודו העיקרי של היהודי הבונה את הארץ – במלחמת מעמדות וביצירת ישוב יהודי בארץ-ישראל שישמש דוגמא ומופת סוציאליסטי לאומות העולם, ואולי כדאי שפעם יספר "זר" על הרשמים שקיבל מחיי כפר יהודי קולקטיביסטי .

אם אמרתי, שכפרים אלה סגורים בפני זרים פוליטיים, אני מתכוון, כמובן, אך ורק ביחס לקבלת תושבים קבועים בלבד, ואף בנוגע לאלה יש יוצאים מן הכלל, שעליהם עוד אדבר. על כל פנים, אין האמור חל על אורחים, ואני יכול להעיד שבית אלפא מצטיין במידת הכנסת אורחים ללא בדיקה מוקדמת של צביונם הפוליטי. נסיוני הפרטי היה בין הטובים ביותר במובן זה, ואף אין לומר, שאנשי המקום רצו להעניק טובות דווקא ל"אויב המעמדי", שכן באתי לכפר בתור אלמוני, וקרוב לוודאי שאנשי הועד לא גילו אלא אחרי זמן מה את מציאותי בתוכם, ויש לשבח את האדיבות האישית שמתגלה בכל מגע עם אנשי הכפר, אדיבות הנבדלת באופן בולט מחוסר הנימוסים שאנו נתקלים בו בכל כך הרבה מקרים בעיר ובדרך.

בכלל יש לקבוע, ש"החומר האנושי" עושה רושם טוב. אינני מתימר לדעת את אופים של כל האנשים האלה, ואני יודע כמה צריך להזהר ממשפטים על תכונות קולקטיביות, כי למעשה שונים האנשים זה מזה בכל עם ובכל חברה, ואפשר לעמוד על מציאות טיפוסים שונים מאד זה מזה בכל מקום. אך בלי ספק מוצגים אנשי הכפר כמו בכל אנשי הכפרים בתקופה זו, טיפוס אנושי טוב.

רושם כללי שני: חוסר דאגת הקיום הכלכלי טבוע על הכפר ותושביו. ודאי ירגישו מנהלי המשק לעתים במצוקת הזמנים, ואולי יעמוד גם החבר היחיד במידת מה על העליות והירידות בחיים הכלכליים המשפיעים על מצב המשק. כל האנשים עובדים במסירות ובוודאי עבודה די קשה, אבל חוסר הדאגה לעצם הקיום משתקף בכל מהותם. ואין לתאר דווקא בזמנים אלה הבדל יותר גדול מזה שבין המשק הפרטי וחיי העיר מצד אחד לבין הכפר הקולקטיבי מצד שני.

את העובדה עצמה אני חושב להישג לא קטן ולברכה מכמה בחינות, וביחוד מפני שמנטאליות זו היא המולידה את רוח השמרנות הפוליטית שאינה קיימת בישוב, אף לא במחנה האזרחי, ושיש לנו צורך בה. אבל צריך לציין את עצם העובדה גם אם באים לדבר על סבלות הישוב ושכבותיו השונות דווקא הפרולטארים המסכנים בכפרים הקולקטיבים אינם זקוקים לרחמים.

ב. אני מהסס לדבר על הצד הכלכלי. לא ראיתי פנקסים ואינני יודע מספרים ולא שאלתי אם בית אלפא משלמת ריבית לקרן היסוד ודמי חכירה לקרן הקיימת, אבל לפי כל הסימנים החיצוניים מתקבל הרושם של משק מבוסס המתנהל באופן מחושב ומסודר. בשיחה עם הגזבר נגענו לרגע, ומאד דרך אגב, בשאלה היסודית המסתתרת מאחורי הפרובלמה של המשק הקולקטיבי: האם אפשר למצוא תחליף מספיק ליצר הרווח והרכוש המזרז את האיש להקדיש את מיטב כוחותיו לעבודה ולטיב העבודה. שאלה זו קיימת גם בשטחים אחרים, ואף בתוך המשטר הקפיטליסטי, כפי שהוא נמצא במערב אירופה. אני זוכר ויכוח ממושך על השאלה אם יש לקבל בשביל מפעלים המשמשים לתועלת כל הציבור – למשל אספקת מים או חשמל – את הצורה של חברת מניות פרטית או הנהלה מטעם המדינה או העיריה על ידי מנהל-פקיד. המסקנה הכללית הייתה בקירוב שמצד אחד אמנם נותן יצר הרווח דחיפה גדולה לעבודה ומזרז את המנהל לשאוף לתוצאות הטובות ביותר, אלא שאמביציות הפקיד הגבוה המנהל מפעל מטעם הציבור משמשת תחליף ליצר הרווח, שכן רוצה הפקיד להצטיין ולהבליט את ערכו ויכולתו. אני חושב שבמשק הקולקטיבי שלנו ממלאת הכרה מסוימת של יעוד פוליטי את התפקיד של גורם מזרז וכפי הנראה בהצלחה.

אינני מתעלם מהעובדה שהמשק היה יכול להתבסס במנוחה וללא הפרעות גדולות. יש ברשות הכפר שטח גדול של אדמה טובה. קרן היסוד הוא נושה נוח, וכמה מקורות אחרים עומדים לרשות המשק. אך איך שהוא אפשר להקים ולפתח משק חקלאי קולקטיבי שבמקום הגורמים הפסיכולגיים המקובלים באה בו ההכרה של יעוד פוליטי מיוחד ככח דוחף. אך לכח זה , גם לגבי המשק עצמו, יש צד שלילי מאד. הפוליטיזציה הנפשית מביאה לידי ביטוי חוסר-סבלנות כזה, שאף חברים של מפלגות שמאליות הקרובות מאד זו לזו מתקשים לחיות ביחד בכפר אחד והדבר מתקבל על הדעת אם ההכרה של יעוד סוציאליסטי היא הצריכה לתת את כל הדחיפה הפנימית לעבודה ולהצלחה, אז יש משקל מכריע לשאלה מהו סוציאליזם ומה אינו סוציאליזם, ומי עלול להגשים אותו ומי מפריע לבואו.

וודאי שהתופעה ככלל שלילית מאד. אם נקח בחשבון שהיהדות של יהודי אינה מספיקה לתת לו את הזכות להיות תושב בכפר עברי (שהוקם מכספי האומה ! ) אלא שדרושה לכך החברות של מפלגה סוציאליסטית פחות או יותר קיצונית.

בהשוואה עם משקים חקלאיים גדולים, על בסיס תקנון הפרטי במערב אירופה, עומד המסתכל – גם בבית אלפא – על סימנים של הזנחה ידועה בפינות ידועות. אך אין הסימנים האלה מיוחדים למשק הקולקטיבי, ואפשר למצוא אותם גם במשק הפרטי בארץ. כפי הנראה – רק מסורת של דורות מולידה את הקפדנות, שאינה סובלת אף מסמר חסר אחד, או אף זגוגית אחת שבורה או, אף כלי ברזל מקולקל מתגולל באיזה פינה.

ג. השתדלתי להבין את שיטת חינוך הילדים ולא הצלחתי. לא הצלחתי אף על פי שרציתי לקבל לרגע את ההנחות האידיאולוגיות הקובעות את השיטה.

בויכוח על החינוך המעמדי מדגישים אנשי השמאל את רצונם לחנך את הדור הצעיר לחיי עבודה ולהוקרת העבודה. למעשה מתחנכים הילדים בכפר הקולקטיביסטי לפי שיטת האריסטוקרטיה האנגלית. הילדים נמצאים כל היום במגוריהם ולא רואים את הוריהם רק במשך זמן קצר. עוברים מבית תינוקות לצורות שונות של פנימיה. גם רמת חייהם – בניגוד לשיטה האנגלית – גבוהה בהרבה מרמת החיים של הוריהם כי שלשה או ארבעה ילדים מעסיקים איש מבוגר אחד מבלי לקחת בחשבון את הבישול, הנקוי, הכביסה שנעשים על ידי אחרים, והילדים נשארים עד הגיל של 17 שנה, כמדומני, מחוץ לעבודה המלאה. חנוך כזה מפתח בדור הצעיר את הגעגועים לעבודה רוחנית, ועזיבת הספר, לחיפוש אחר פרנסה המבטיחה רמת חיים יותר גבוהה, וכן סבור אני שההפרדה בחנוך בין גיל לגיל אינה מעשית ושהיא מביאה גם לבזבוז כוחות, כח בחיי משפחה משגיחים הילדים הגדולים על הקטנים מהם, ובהצלחה גדולה. בשיטה החינוכית המכוונת בעצם לעליה המפורסמת בסולם החברתי אני רואה גם אחת הסיבות של העקרות היחסית בכפרינו הקולקטיביים, מפני שחינוך יקר כזה אינו מרשה יותר מילד אחד, באופן ממוצע, למשפחה. והרי זה נגע גדול ומדאיג של השיטה הקולקטיביסטית.

החופה איננה מקובלת אצל אנשי הכפר הקולקטיביסטי. מתוך התנגדות לכל צורה דתית בחיים, כפי שאני מניח, ואין בדעתי להתווכח כרגע על שאלה כללית זו, אך קשה להבין מדוע מעמיסים על הילדים את הנטל המיוחד של מוצא "בלתי מסודר" לפי כל סידורים חוקיים כלליים ויהודיים בפרט. הן לא ידוע מראש מה תהיינה השקפות הילדים האלה כאשר יגדלו ומה תהיה דרך חייהם.

וכאן מתעוררת שאלת ההורים הזקנים. ישנם כאלה בבית אלפא, ומתוך ליברליות ניכרת סודר להם מטבח כשר וחדר לתפילה, וכמה בחורים ובחורות מהפועל המזרחי הנמצאים שם לשם השתלמות, נהנים גם הם מהסידורים האלה. אך מי שרוצה לעמוד על גורל המיעוט, איזה שהוא, צריך להסתכל בקומץ אנשים אלה, ששום איש אינו מפריע להם, ושבכל זאת עושים את הרושם של אנשים המבצעים בהצנע דברים בלתי רצויים. היחס השלילי של אנשי הכפר לגבי דרך חייהם מעיק עליהם, והמסתכל זוכר את הפתגם, שמצב של מיעוט נסבל גרוע מזה של מיעוט נרדף. על כל פנים בפעולתו על דרכי חייהם של המיעוט.

ד. אך אינני רוצה שיתקבל הרושם כאילו אני רואה בגורל המיעוט הזה כתם על אנשי הכפר. אם מקבלים את השקפותיהם כדבר שיש לכבד אותו, יוצא מזה גורל המיעוט כטבעי ואין להאשים שום אדם בשל כך.

רק יש לשאול אם צריך לכבד את המסקנות האלה ומה פעולתן על חיי הישוב בכלל.

שאלת הדת אינה שאלה פשוטה. אבל קשה להבין תנועה של תחיה לאומית המתנכרת ואף מתנגדת בכל תוקף לכל מה שקבע תולדות אומתינו מימי קדם. כל עם הקם לתחיה מתאמץ להחיות ולטפח את האוצרות הרוחניים של האומה. יש מן הניגוד לכל רעיון תחייתנו בהקמת חיים ציבוריים המגרשים כל זכר של מסורת העם מתוך חיי הפרט וחיי הציבור.

קשה מזה. הכפר הקולקטיביסטי אינו צורת חיים כלכליים וחברתיים של אנשים שרוצים דווקא בשביל עצמם בדרכי חיים אלה ולא אחרים. אילו היה כך, אפשר להגיד שהליברליות (שדרך אגב אינה מציינת את תולדות היהדות ושהיא צמח זר בקרקע היהודי) מצווה לתת לאנשים האלה לחיות לפי דרכם הם.

אלא שלמעשה הוקמו המשקים האלה מתוך האילוזיה שהם מכשירים להגשמת הסוציאליזם, ולא חיים אידיאליים בים של משטר כלכלי אחר שבו הם תלויים בקיומם. ואילו היה אפשר להשלים אף עם אילוזיה זו, אלמלא היו הכפרים האלה משמשים יסודות לפוליטיקה הפנימית שאינה מגשימה את הסוציאליזים ומכבר חדלה להאמין בו, אלא קורעת את הישוב לגזרים לפי הפרינציפ המעמדי, שגם הוא רק פרינציפ המעמדי. עומד הפועל וחבר בכפר הקולקטיביסטי למעלה מרוב הציבור ה"אזרחי" ואין לו למעשה , שום אינטרס כלכלי משותף עם ה"פרולטאריון". וכך יוצא שהמסתכל בשמחה לפריחת נקודה חקלאית יהודית בארץ ולערך הכיבושי שבה, תופרע שמחתו מתוך צער על שלא היה אפשר לשחרר את הטוב שבעבודה זו מההרס הפוליטי הפנימי הקשור כעת במציאות הכפר הקולקטיביסטי.

נשוב למכתביו של סבא פרץ ברנשטיין לבתו הצעירה, אמא ז"ל.

24 בנובמבר 39 יהודית חביבתי,

קבלנו את מכתבך ושמחתי לשמוע שאנשי בית אלפא מצאו ענין במה שכתבתי על ביקורי אצלם. היום הגיע למערכת אף מכתב לפירסום מאחד ההורים, מר נוימן, ואנחנו נפרסם אותו. מר נוימן טוען שאין ההורים מיעוט" נסבל ושמתייחסים אליהם בכל הכבוד וחץ מזה הוא חולק על מה שכתבתי בנוגע ל"חופנ" ולדבריו כל המשפחות קיבלו חופה כהוגן וכל הדיבורים על הזנחת ה"נשואים רשמיים" הם בבחינת דיבה. אינני חושב שהוא צודק, אבל בכל זאת נתתי את מכתבו לפרסם בלי הערה. חוץ מזה סידרתי שההורים יקבלו את "הבקר" אף על פי שמתוך פרינציפ אין אנו שולחים את העתון חינם אין כסף. אני מקוה, שהמשלוח לא יהיה יותר מדי ביוקר ושאנשי שירות האוטומובילים בכלל יסכימו להעביר את העיתון. אינני כל כך בטוח בזה.....שלום רב מאטי

הביקור בבית אלפא ובכל המשק השאיר רושם עז על משה האח הצעיר, ולכבוד יום הולדתו השני

הכינה אמא יהודית ז"ל ספר תמונות מצויר המתעד הביקור בית אלפא, ושלחה אותו לבית הוריה עבור משה.

תגובתו של סבא ברנשטיין במכתבו מיום 24 בדצמבר 1939 היתה כדלקמן:

" הופתעתי באמת ע"י ספר הציורים שעשית בשביל משה ולא ידעתי שיש לך נטיות וכשרונות בשטח זה. בעצמי אהבתי מאד לתייר כשהייתי עוד צעיר ונדמה שירשת את הנטיה הזו וגם האם שלי ציירה הרבה. ולכן את רואה שזוהיא מחלה משפחתית על פנים: הספר הוא נחמד מאד ומשה בטח יתלהב ממנו מאד. אנו נשתדל להגן על הספר מפני משה בכדי שלא ילך לאיבוד...."

( השמירה הצליחה, ומשה העביר הספר למשמרת אצל נעמי אחותי, ואצלה צילמתי הספר המצויר )

1 בינואר 1940.

יהודית יקירתי.

אמנם חשבתי שאולי כדאי לכתוב על " מזימה ואהבה" (מאת פרידריך שילר סופר, משורר מחזאי והיסטוריון גרמני 1775-1805) כפי שתרגמו כאן (את שם הספר-מחזה) אך אחרי קריאה מחדש יש לי ספקות. אם אחליט חיובית אני אשלח לך את המאמר. בשביל משה קניתי ספר תמונות מענין " הנסיעה לארץ הילדים" וכתבתי עליו מאמר בשביל ה" יודשה וואכטר". יש בו בין היתר תמונה עם טרקטור ומשה מסיים תמיד את הקריאה בקראו:" יהודית, בית אלפא ".

(העיתון "De Joodsche Wachter" היה העיתון המרכזי של התנועה הציונית בהולנד. ברנשטיין שהגיע להולנד מגרמניה הצטרף למערכת העתון בשנת 1919, ועסק במיוחד במדור ארץ ישראל. היה חבר המערכת עד שנת 1939, והוסיף לכתוב בעיתון גם לאחר עליתו לארץ ישראל בשנת 1936. ( העיתונות היהודית בהולנד בין שתי מלחמות העולם, מחבר: יוסף מכמן (מלקמן) )

בינואר 1940 כותב סבא לאמא, עדיין בהקשר לבית אלפא.

" מר נוימן כתב לנו מכתב ארוך ואנחנו פרסמנו רק את עקר התוכן, מפני שאין לנו הרבה מקום. הוא שלח ידיד למערכת כדי לקבל את הגליון שבו נדפס קטע. ממה שאת כותבת על חגיגת חנוכה בבית אלפא, אני מסיק את המסקנה, שלא טעיתי הרבה בהערכת יחס אנשי בית אלפא אל המסורת....."

7 בינואר 1940. "האהל" התחיל להציג "מזימה ואהבה" מאת שילר. את ההצגה לא ראית ואינני חושב שאראה אותה, אבל כתבתי מאמר על המחזה ושולח לך את הגליון, כי אימה סבורה שאת מתעניינת לקרוא אותו...."

14 בינואר 1940 " קבלנו את מכתבך והערותיך על מאמרי עוררו אצל אימה את הרצון לקרוא אותו. אין לי פה כבר גליונות מאז חוץ מה"קומפלט" כמובן משם אין להוציא עתונים, ולכן אם במקרה עוד לא זרקת את העתון תשלחי אותו חזרה ואימה תוכל להנות מפרי עט של בעלה גם היא...."

31 בינואר 1940 "....היום נעצרתי על ידי המשטרה, כשעברתי את פסי הרכבת ע"י הדואר. מענין מאד. סגרו מצד אחד את המחסומים, מהצד השני היו עוד פתוחים. אני נכנס מהצד הפתוח ונתקל בצד הסגור, ועובר תחת העץ. בא שוטר (יהודי) ועוצר אותי. הלכתי איתו למשטרה. יהיה משפט, מענין מאד. ...."

14 בפברואר 1940 " ...הייתי בגליל וראיתי את הנקודות החדשות למעלה מהחולה. כתבתי גם מאמר על זה. אימה משתדלת למצוא זמן לקרוא אותו. אחרי שהיא קראה אותו אני חושב לשלוח אותו אליך, אם לא אשכח בינתיים. "

5 במרץ 1940

יהודית חביבתי,

...בין כך וכך לא היה נעים לי, להיות עכשו האורח של בית אלפא בקשר עם ההסתה היוצאת מן הכלל המתנהלת כעת נגדנו. כמובן שאנו מתנגדים לחוק הקרקעות כמו לפוליטיקת הספר הלבן כולה ועל זה אנו כותבים השכם והערב, ואת מכתב הנהלת הסוכנות כן פירסמנו, אך לא פירסמנו כרוז אחד של הועד הלאומי אחרי שמר בן צבי וויתר על הפירסום, אבל אחרי כן הכחיש את הכל. ומאז התחילה ההסתה והוצאת דיבות וכו'. כי הם רואים מזמן בעין רעה את "הבקר" ורוצים להשתמש בהזדמנות זו כדי להפילו ולהטות את התמרמרות ההמונים על כשלום הפוליטיקה, שהם ניהלו אותה – ולא אנחנו – נגד ה"אויב הפנימי", זה הכל. והנה עכשו את יודעת, מה מאחורי כל הרעש. הערב שוב הכריזו עוצר בתל אביב. אתמול היה לי רשיון אבל היום עוד לא קיבלתי אותו, כי הם נותנים בשביל כל עוצר רשיון מיוחד. שלום רב מאטי

אוגוסט 1940

.....לי יש עוד יותר עבודה מאשר קודם מפני שאנו מוציאים עכשיו גם מדור כלכלי שאני צריך לטפל בו. אבל פה בארץ כל מי שמכבד את עצמו צריך להיות עסוק מאד, ואני חושב, שקוראים לזה דת העבודה או רוח הבנין.......

17 בנובמבר 1940

בליל שבת היתה באמת סנסציה גדולה: אני מניח שקראת על זה גם ב"דבר". יש "במה לעם" חיקוי של " עתון העיתונאים", שהוא "נויטרלי", מכל המפלגות, אבל תחת ההנהלה של הפטמן, ומשום כך הקימו "במה לעם" בתור התחרות. מ "במה " זו קבלתי הזמנה, להשתתף בויכוח על השאלה: מדוע אין שלום בישוב, ביחד עם רמז, ויצחק גרינבוים. כל מקומות הקולנוע "אלנבי" (1000 או 1200) מכרו כבר ביום הראשון של הופעת המודעה, והיה אפשר למכור כפליים. הויכוח עלה בהצלחה. אין הפרעות כפי שפחדו. בכלל אני מרצה עכשו הרבה ולפעמים יש לי הרגשה כאילו שבו ימי הפעילות בתנועה הציונית בהולנד ( במכתב מצוין בר"ת בלועזית)

27 בפברואר 1941 .....ב"ברית" ( שלנו היתה מהפכה קטנה ומר סופרסקי נעלם בתור יו"ר, ועל ידי זה אני עוד קשור יותר וקשה לי לנסוע מפה לכמה ימים. למרות זאת לא ויתרתי על הביקור בערידה (שדה אליהו)....

19 ביוני 1941 .....אני באמת מוציא הרבה זמן על ישיבות וללא תועלת רבה אבל כך עושים בארץ ישראל.......

28 ביוני 1941.......יעצתי לאימה להקים לה מפלגה משלה. . כך עושה כל מי שאינו מוצא בין שלושים הרשימות את המתאימה לו................

20 באפריל 1943 " הפעם הייתי מוכרח להקריא ההגדה בעצמי. ההצלחה לא היתה גדולה מפני שאני מתקשה לזכור את הניגונים, אבל משה נרדם באמצע ואימה הלא היא סלחנית מטבעה. אחר כך המשכתי עם קלויזר וטשרניחובסקי ועוד 180 יהודים. שלום רב לכולכם מאטי "

ספטמבר 1943 " הנייר הזה הוצא כנראה מהמחברת שאימה קנתה כאשר התחילה ללמוד רוסית. כי אימה לומדת רוסית בעזרת ספר לימוד קטן ללימוד עצמי. הכוונה אינה ברורה לי בהחלט, ואין לראטות במאמץ זה התכוננות לקראת שלטון סובייטי בארץ ישראל, אך נדמה לי שהקונסטלציה הפוליטית בכל זאת שמשה השראה. על כל פנים מחשבת אימה לפי כל הסימנים באפשרות שפעם בעתיד צריך לארח פעם בשבוע , במקום דוברי אנגלית דוברי רוסית. ...שלום רב מאטי "

פברואר 1945 " אימה יודעת רק חלק קטן מהמתרחש בעולם, ואפילו בעולמנו. היא אינה יודעת למשל, שהמזרחי דורש ממני – בלי הצלחה – לתמוך במערכה שלהם לשם שמירת השבת ע"ח המוסדות הלאומיים, שמטרתה להשיג יותר תיקים, או תיקים יותר חשובים בועד הלאומי. אני אמרתי להם, שעליהם להסתלק מכל הועד הלאומי, אם רוצים לעשות דבר טוב ומועיל. עכשו באה פניה מהרב ברלין בכבודו ובעצמו. הוא רוצה לדבר אתי אם אהיה בירושלים. המסכן חולה, אך כיצד אני יכול לרחם עליו, אם הוא עושה עסקים כה מוזרים עם השבת ? ....בין מאורעות היום יש להזכיר את העובדה שאנו התחלנו להוציא לאור שבועון באנגלי. ברוך השם יש לי מזה הרבה עבודה נוספת. דרישת שלום ונשיקה לנעמי מאטי "

יוני 1945 " הייתי היום בירושלים לנחם את הפרופ' קלויזנר על מות אשתו אך במקום להתנחם הוא פרץ עם כל קבוצת מבקרים מחדש בבכייה, עד שתוצאת הנחמה היתה כנראה הפוכה. חוץ מזה גוברת ההתרגשות בישוב על מצבנו הפוליטי, שאמנם לא הורע באופן אוביקטיבי, אך השיפור שהובטח נראה רחוק והלאה. אינני יודע מה יצא מכל זה. שלום רב מאטי "

נובמבר 1945. ".... כאשר הגיעו הידיעות הראשונות על החבלות במסילת הברזל ויתר הפעולות שאלו הכל מי ביצע אותן. אמרתי להם, שהכל יתברר, אם למחרת יופיע דבר" ., אם יהיה בו מאמר גינוי חריף על המהרסם מבפנים, ודאי זה מעשה אצ"ל או שטרן, אם לא יהיה מאמר כזה, - גם כן נבין. הדעות על יעילות הפעולה מחולקות, אך לעת עתה כולם מחכים מה יהיה הלאה. העוצר בדרכים מפריע לא מעט. שלום רב לכולכם מאטי "

ספטמבר 1946 " אחרי הבלבולים המקובלים אמנם הוחלט, שאסע לפריז, אף על פי שעדיין לא ברור לי, מה אני צריך לעשות שם. אך הם כנראה מתגעגעים אלי ואסור לזלזל ברגשות בני אדם. מה שנוגע ליאוש: אולי אין הביטוי מופרז, אף על פי שאני חושב שנוכל לחיות בישוב באופן די טוב. אך יש לי עוד חולשה לגבי הציונות ואינני אוהב מחתרת, חוץ ממה שאני מפקפק באפשרות קיומה למשך זמן יותר ממושך. אך יתכן שעוד התנגדות של אחרים תצילנו, אף על פי שהפעם אין תקותי גדולה, שכך יהיה. אני מאחל ליהודית כל טוב עם יום הולדתה. שלום רב לכולכם, מאטי "

המכתב הוא כנראה תגובה , אינני יודע למה פ.ברנשטיין מתייחס, זו חידה שאני מחכה לפתרונה.

עד כאן מבחר קטעים מהמכתבים המתייחסים בדרך לאירועים ולמחשבות באופן כללי, תוך דילוג על עניינים משפחתיים ובריאותיים וכדומה.

כמדומני מכתבים אלו נותנים הצצה מעניינת להכרת דמותו של סבא פ.ברנשטיין.

לקריאה נוספת על דמותו של פרץ ברנשטיין, ממולץ לקרוא בכתביו של יוסף מכמן (מלקמן) על ברנשטיין כמנהיג ציוני הולנד, ובהקדמתו לתרגום העברי של ספרו של פ.ברנשטיין משנת 1926 "האנטישמיות כתופעה חברתית", וכמובן את האוטוביוגרפיה ומבחר מאמרים שהופיעו בספר "פרץ ברנשטיין" שיצא בשנת 1962 לכבוד יובל ה-70 של ברנשטיין.

פרץ ברנשטיין ז"ל