כיצד לתכנן בתי כנסת במדינת ישראל.

מבוא

למושב נוב ברמת הגולן מקום תפילה בצורת מקלט ציבורי בתוך האדמה.

הרב יגאל אריאל, רב המושב, ונציג המתיישבים אמיתי באבד, פנו וביקשו הצעה-תכנית כיצד לבנות בית כנסת למושב נוב, לשם כך באו, לשם כך באו לבקר במכון לאמנות דתית, בקרית שמואל חיפה. בביקורם הציגו הנתונים הפיזיים: המושב מיועד לכ-110 משקים, ובית הכנסת מיועד לכ-500 מתפללים, (שזה יותר ממספר המתפללים בשלב זה ), והסבירו ששאיפתם היא להקים את בית הכנסת כולו במיקשה אחת ולא להיזקק לבניה בשלבים. לאחר מכן נסעתי וביקרתי בנוב להתרשם מהמקום, ואח"כ התחלתי להכין הצעת התכנית האדריכלית-אמנותית לבית הכנסת במושב נוב.

התכנית בק.מ. 1:1,000 מאפשרת לראות את נושא הקונסטרוקציה הכללית, ואת תכנון הפנים וכלי הקדש כגון: ארון הקדש, הבמה והדוכן, העמוד לשליח-ציבור והשולחן לקריאת התורה.

בתכנית מוגדרים השטחים המיועדים לגברים-מתפללים, ולנשים-מתפללות בעזרת נשים. ומוצע מקום לעריכת חופה, ולכסא אליהו לברית מילה.

הבעיה האדריכלית – אמנותית ככרוכה באוטוביוגרפיה שלי.

כאשר התחלתי ללמוד אדריכלות ( בשנת 1929 בערך) ראיתי את יעודי כאדריכל לתיאטרונים.

לאחר הביקור בארץ ישראל וסביבותיה באביב תרצ"ב – 1932 שיניתי כיוון. בנסיעה זו, במשך כחודש וחצי, ביקרתי וטיילתי ברחבי ארץ הקודש: ירושלים, בית לחם, חברון, צפת, טבריה וחיפה, יריחו, רבת עמון, ג'רש, דמשק, בעל-בך וביירות, (ובהרבה מהמושבות והקיבוצים החדשים מגדרה בדרום ועד מטולה בצפון ). למדתי להכיר את הנופים המיוחדים והמבורכים במבנים וסימנים היסטוריים וארכיאולוגיים, וחשתי במטרה ויעוד לעסוק ולחדש כאדריכל ואמן דתי באדריכלות סאקרלית ( sacralis) ולא סקולרית ( secularis ), דהיינו אדריכלות של קדושה ולא של מבנה חול , תאטראות וכדומה . לאחר שנתיים, לאחר סיום לימודי וקבלת התואר אדריכל – מתכנן ערים, עליתי באביב תרצ"ד – 1934 לארץ וקבעתי משכני בחיפה עיר הכרמל.

מיום עלייתי לארץ ועד קום המדינה היו לי הזדמנויות רבות להתמודד עם המאפיינים והבעיות הכרוכות בתכנון בתי כנסת ומקומות תפילה, בישובים, ובמוסדות חינוך מסוגים שונים, כמתכנן, כשותף בתחרויות, ובמו"מ עם היזמים והמקימים, ובהם גבאים, רבנים ומהנדסים.

כבר בשנה הראשונה לאחר קום המדינה, ביקשתי לעסוק בהיבטים הממלכתיים של "אדריכלות של קודש", כיועץ אדריכלי לשר הדתות . עסקתי בתכנון בתי כנסת מודולריים לצרכי העולים החדשים שיושבו במקומות בהם לא היו להם בתי כנסת. חיברתי מאמר פרוגרמטי מקיף בנושא תכנון בתי כנסת וכלי שרד במדינת ישראל – מאמר שהופיע בספר "בית הכנסת" שהוציא משרד הדתות באמצעות המדפיס הממשלתי. בשנת 1955 יסדתי את ה"מכון לאמנות דתית" בקרית שמואל חיפה. ריכזתי בין כותלי המכון את המפעל האישי המיוחד שלי בכל הנוגע לנושא תכנון בתי כנסת ,קיר ארון הקדש, תכנון פנים וכלי שרד – כל המכלול נוגע לבית הכנסת כתופעה תרבותית וחינוכית בכל קהילה ועדה בישראל. יחד עם תכנון ישובים ומוסדות חינוך. בנוסף תחומי המוסיקה -ההלחנה, ודגמים מחומרים שונים להידור מצוה בחג ובשבת בבית ובבית הכנסת. כל הדברים הללו ריכזתי בקטלוג שהוצאתי בשנת תשל"ב-1972. כל העשייה המקוטלגת בקטלוג המכון לאמנות דתית ברוח " חדש ימינו כקדם"

ולרוח "טוב טעם ודעת למדני: פסוק שכתבתי על קיר המכון לאמנות דתית.

נושאים בהם עסקתי לאחר הוצאת הקטלוג – אינם מופיעים בו. תכנון בית הכנסת בנוב אינו מופיע בקטלוג, אולם הוא מהווה סיכום לבעיות בית הכנסת במדינת ישראל, לפי הניסיון וההתמחות שלי.

הבעיות האדריכליות-אמנותיות בהקמת בית כנסת בישראל

בחנוכה תשכ"ח פירסמה המחלקה לתרבות תורנית במשרד החינוך חוברת בשם "ושכנתי בתוכם" – קובץ מוקדש לבעיות יסוד בארכיטקטורה של בתי כנסת. בחוברת סיכום ההרצאות שהיו בכנס בנושא זה בחנוכה תשכ"ז, בהשתתפות רבנים, אדריכלים ארכיאולוגים ואנשי חינוך

עורכי החוברת היו מודעים לכך שבעיות תכנון בתי כנסת אינן יחודיות למדינת ישראל בלבד, ולכן כללו בחוברת מאמר "על תכנון בתי כנסת" מאת ריכרד מאיר, שהופיע בקטלוג לתערוכת בתי כנסת באמריקה בשנת 1963. בחוברת קובעים המשתתפים הכינוס, שמצב תכנון בתי הכנסת במדינת ישראל חייב שינוי ותיקון.

האדריכל אבא אלחנני קבע בפשטות: "קיים משבר עמוק בתכנון בנייני פולחן. משבר זה מסתבר על רקע משבר רחב יותר של בניה מונומנטלית בכלל." ובהמשך:

" לא המועצות הדתיות, לא הרבנות הראשית ולא העיריות טרחו להכין פרוגרמה לבית כנסת של קהילה בגודל זה או אחר. גם תקציבי מבנים אלה חייבים להיות ראויים ליעודם, ולא בנויים על סובסידייה אדישה של משרד ממשלתי, ובעיקר של "שנור" מ"נדבנים" המנציחים את יקיריהם."

הרב ב.י.רבינוביץ במאמרו "מקומו של בית הכנסת ביהדות" אומר: "בנייני בתי הכנסת ירודים אפוא מבחינה אדריכלית, במקביל לצמצום התפקידים שבהם, ודבר זה בזיון הוא למדינת ישראל. בכל ערי ישראל מתבלטות בגודלן וביופיין כנסיות הנוצרים, מסגדי המוסלמים ומקדשים כגון של הבאהיים בחיפה, ובתי הכנסת של הדת היהודית אין מקומם נראה. האם אין בזה משום חילול השם, חילול הארץ וחילול העם היושב בציון ? מה יאמרו הגויים ? התייר הבא מחוץ לארץ ועובר בארץ לאורכה ולרחבה מוצא על כל הר גבוה מנזר או מסגד. בירושלים כנסייה אחת נוגעת בחברתה; על תל אביב חולשת הכנסייה הנוצרית שבאבו כביר מצד אחד, והמסגד המוסלמי ביפו מצד שני..."

למאמר הגדול שכתבתי והתפרסם בספר "בית הכנסת" (תשט"ו) יש שני סיומות, האחת שנדפסה והשניה שלא נדפסה, ושתיהן חשובות.

דברי הסיום שנדפסו: " אם נבין היטב משמעות הבעיה של המבנה האדריכלי והתכנון של בתי כנסת במדינת ישראל, נגיע למסקנות שמתוך צורכי הדור, התקופה ההיסטורית והעצמאות המדינית עלינו לפעול. פעולות ללא יסוד ארגוני ממלכתי אין להן כל הצדקה וכל חשיבות. היסוד הארגוני כמחייב סמכות לתכנון בתי כנסת במדינה, לטפח את בנין בתי הכנסת כיצירה מקורית, והמפקח על יעילות השימוש של האמצעים הכספיים המושקעים למטרה זו."

המשפט המסיים שאחרי הקטע דלעיל, אשר לא נדפס הוא:

"אם אין השינוי נעשה בהקדם ומתוך השתתפות גורמים ציבוריים שרואים את הבעיה לא כדתית שגרתית, אנחנו עלולים לראות במוקדם או במאוחר נצחונם של כוחות אנטי ישראליים ולא אנטי דתיים בתחומי המדינה."

העובדה שישוב קטן כמו נוב שברמת הגולן מעורר את הבעיה של תכנון בית כנסת חדש, אינה במענה לדבריו של אבא אלחנני או הרב רבינוביץ (הנ"ל), אלא רצון פנימי להקים בית כנסת כסמל לאמונתנו על זכותנו וקיומנו כעם וכמדינה.

מדוע תכנון בית כנסת מחייב אדריכל אמן בעל רגש דתי ?

בתקופה היסטורית בימי הביניים נבנו הכנסיות הקתדרלות המונומנטליות על ידי אמנים, אדריכלים ואומנים בעלי רגש דתי. הרציפות של קיום חברה של מאמינים במדינות וארצות שונות, רציפות מדור דור, נתנו מקום לבניה ולהשלמה של בנינים מונומנטליים. בימינו קשה לתאר מצב כזה. אפילו תוך כמה מאות שנה. זה דבר לא יאומן בימינו אנו. הרציפות של קיום חברה של מאמינים יהודים לא בנמצא, לא מבחינה גיאוגרפית ולא מבחינה עדתית. מעטים כיום האדריכלים שגדלו בקהילה (אשכנזית, ספרדית או תימנית) דבר נדיר וכמעט לא בנמצא. במוסדות ללימוד אדריכלות בארץ ובעולם יש התמחויות בתכנון בניה מונומנטלית של בתי חולים, בתי מלון, אוניברסיטאות ותיאטרונים וקמפוסים לספורט של רבבות, אבל אין מומחים ואין חוגים המתמחים בתכנון בתי כנסת, תכנון המחייב ידע משולב בבעיות אדריכליות-הנדסיות- קונסטרוקטיביות- אורבנולגיות ואמנותיות.

ריכרד מאיר במאמרו: בתי כנסת באמריקה 1963, מציין בהדגשה שהאדריכל היהודי אמריקאי לואיס קאהן, מלבד היותו ארכיטקט בחסד עליון, " הוא הבין גם את רוח הדת ואת הרעיון האלוקי ואת התפילה, החוש הפילוסופי שלו לבעיה והבנתו הארכיטקטונית של החלל והמתנשא מעל לקהל המתפללים הוא נפלא...".

בכינוס בנושא "בעיות יסוד בארכיטקטורה של בתי כנסת" בכסלו תשכ"ז, התקיים דיון על אישיותו של מתכנן בית כנסת, האם הכרחי שיהיה יהודי שומר מצוות. הדעות היו שונות ומגוונות מהקצה לקצה. הנושא לא בא לידי ביטוי במאמרים שבחוברת. בדברי הסיכום שכתב דוד קאסוטו:, הוא התייחס לדיון בנושא זה וכתב שאדריכל הרוצה לתכנן בניית בית כנסת חייב להבין את רוח היהדות על בורייה, ריחוקה ממיסטיציזם ומסימבולים עקרים ועניינה הרב בקיום מצוות "הקהל" הן לשמיעה פסיבית והן לתפילה אקטיבית, כאשר פרשנות הדברים תלויה באופי הציבור ומנהגיו.

אני סבור, שאדריכל ללא רגש דתי, ושאינו בא לבית הכנסת להתפלל נשאר כאמן יוצר במימד של עקרות, בדומה לחרש ההולך לאולם קונצרטים על מנת ללמוד אקוסטיקה ואדריכלות של אודיטוריום.

תרומתו של אמן דתי כאדריכל לתכנון בית כנסת במדינת ישראל

כיצד מעריכים את התרומה של אמן דתי, שפועל מתוך רגש דתי לענין מוחשי כבונה קונסטרוקציות, קובע מידות, גוזר על טיב של קירות וחלונות ועל האווירה הכללית של חלל מרחבי, מהו קנה המידה ? כמובן שלא קיים קנה מידה אבסולוטי למדידת היצירה האמנותית. כמדומני, הסכמת ציבור המתפללים הקבועים, מה רצוי להם ומה עוזר להם להגיע להרגשות של רוממות רוח וקדושה בשעת קיום תפילה בציבור בבית הכנסת בשבתות ובחגים ובטכסים הקשורים לבית הכנסת היא אמת המידה הנכונה. כלומר מי שקובעים הם קהל המתפללים ולא ועדת שופטים ו/או צוות חוקרים המסכמים הנקודות לכל מאפיין .

הדברים מסתבכים כאשר אין קהל מתפללים יציב, בית הכנסת מתרוקן או מתמלא מעבר למספר המקומות בתכנון, ואז קשה לבוא בטענות לאדריכל המתכנן , אשר כמובן חייב לקחת בחשבון שינויים סבירים במספר המתפללים המוגדר על ידי מזמיני התכנון.

לצילומים של בתי כנסת, היסטוריים ומוזיאליים יש משמעות מבחינה פוטוגנית – משמעות אדריכלית ואמנותית, אבל ללא מתפללים בית כנסת כזה אינו "תפקודי" ללא חיים, מת מבחינת המטרה שלשמה מוקם בית כנסת.

האדריכל האמן, בהתאם לכשרונותיו וכח הדמיון שלו מעצב "חזון אדריכלי" איך יתנהל בית הכנסת במשך כל ימות השנה, ימי חול , שבת אחר שבת, חגים ומועדים, כאשר מספר המתפללים לעיתים גדל ולעתים מצטמצם. כיצד מתנהל בית הכנסת מדור לדור, דורות של מתפללים, בעלי תפילה, בעלי קריאה, בעלי תוקע, ורב בית הכנסת בראשם – הולכים מחיל אל חיל.

בית הכנסת יעבור שינויים בצורתו החיצונית והפנימית במיפגשים עם העדה-המתפללים בין תפילה בימי חול ושבת, שמחות ואירועים ממלכתיים ומשפחתיים. שער בית הכנסת, המנורה-חנוכיה על הגג, התאורה בתוך בית הכנסת, צבע הפרוכת והמפות על השולחן ועמוד הש"ץ, - כל אלה מקבץ סימנים קטנים אך משמעותיים להבחין בין שבת לימים נוראים , חג הפסח וסוכות ושבועות ויום העצמאות ותשעה באב. גם העומדים רחוק מבית הכנסת מרגישים בשמיעת הקולות הבוקעים מבית הכנסת ובראיית האורות המבצבצים מחלונות בית הכנסת ומשעריו שהמקום מקום קדושה ותפילה השונה ממבנים אחרים בסביבתו. האדריכל יוצר כלי שמתפללי בית הכנסת ישפיעו , לקרוב ולרחוק – בשורות טובות ישועות ונחמות.

מה חלקן של נשים בבית הכנסת במדינת ישראל

הארכיאולוגים שעסקו בחפירות של בתי כנסת בגליל ובגולן ובכלל בארץ ישראל מצאו על פי רוב שרידים של האולם, שעריו וקירותיו. לא הגיעו כלל לדעה ברורה בענין " עזרת נשים", היכן היתה ? במפלס עליון או באותו מפלס מהצדדים ?

בקהילות הרפורמים והקונסרבטיבים יש שינויים בארגון הפנימי של בית הכנסת. ישיבה מעורבת של גברים ונשים, שולחן קריאת התורה צמוד לארון הקדש ובעל הקורא עומד ופניו לקהל המתפללים. זהו פתרון רציונלי של אדריכל , מתאים לכל הדתות או לרובן,

החיבור בין ארון הקדש לשולחן לקריאת התורה הוא מאד רציונלי לאדריכל מבחינה פונקציונלית. אלא שאין זו המסורת שלנו.

אנחנו נוהגים שבית הכנסת בעל מרכז ומקוטב שולחן קריאת התורה במרכז בית הכנסת כאשר הציבור מקיף השולחן כמו המזבח במקדש, עם לולבים בסוכות ובריקודים עם התורה בשמחת תורה, ויש שכמנהג עדות המזרח השולחן בקוטב הנגדי לארון הקדש, ובין הארון לשולחן מעבר למטרות שהוזכרו.

היכן נשלב את הנשים בבית הכנסת, ומה עדיף ? בעזרה מעל אולם הגברים או אולי מהצדדים ו/או מאחור באותו מפלס ? החסרון בעזרת נשים במפלס עליון הוא אובדן קשר עין בין המתפללת למתרחש באולם התפילה, וכאשר הוא מאחור – גם השמיעה נפגמת. עזרת הנשים באותו מפלס כמו הגברים, פותרת את בעיית קשר העין, של הנשים לנעשה באולם הגברים. (ולא בהכרח קשר עין דו-סיטרי). כאשר עזרת הנשים מרוכזת מימין ומשמאל לציר כניסה-ארון הקדש, מתקצר הטווח מבחינת השמיעה של התפילה: החזן, בעל הקורא והתוקע, הכהנים המברכים ודרשת הרב, והרי אין הנשים פטורות משמיעה גם אם הן רק בגדר "עושות אך לא מצוות", וכן מצינו כשעזרא קרא התורה "לפני הקהל, מאיש ועד אשה וכל מבין לשמוע"..." ויקרא בו ...נגד האנשים והנשים והמבינים, ואזני כל העם אל ספר התורה"

אדריכלות של אמונה לעומת אדריכלות אסתטית מונומנטאלית

מאז מלפני כמאתיים שנה, אנשי רוח, סופרים ופילוסופים באירופה, הקימו אסכולות של תלמידים לעניינים אסתטיים. גם אדריכלות כמו זו של כנסיות וקתדרלות והיכלי קודש מעבר לים נמדדים על פי יופים. לפי הלכות אסתטיות אלה בנין כמו כנסית סאנט מרקו בוינציה, או כנסיית נוטר דם בפריס מוצגים בבתי ספר גבוהים לאמנות כיצירות מופת מבחינת יופי, הידור והמצאה גאונית של המתכנן האדריכל הבנאי והפסל. בכלל לא עולה על דעת אדם מן השורה לשאול כיצד הדבר משפיע על קהל המתפללים ועל העדה הנוצרית כי קנה המידה הוא אסתטיקה ולא אמונה.

דמותו של האדם המאמין בכל הדתות שונה מאד מדמותו של "אסתטיקן".

אינני גורס שקיים ניגוד בין המאמין בתורת משה ובקיום מצוות ובין אדם המבדיל בין טוב ויפה ושלם ומתוקן ומהודר ועוד. השאלה היא מי בראש. אני בחרתי כתואר ראשי וראשוני את התואר "אמת". ואחריו: יציב ונכון, וקיים, וישר, ונאמן, ואהוב, ןחביב, ונחמד, ונעים, ונורא, ואדיר, ומתוקן, ומקובל " ורק בסופה של השרשרת מגיעים "טוב ויפה".

השאיפה של אדריכל ליצירה בעלת משמעות חייבת להיות השאיפה ליצירה שהוא מאמין שהיא יצירה של אמת. היא בהחלט לא מבוססת על ערך אסתטי אפילו אם לימודיו הפרופסיונאליים אומרים דבר אחר. ואם האופנה מביאה אותו לתכנן ב"סגנון מודרני" וכד'.

את היסודות לתכנון בתי כנסת במדינת ישראל לא למדתי בבית הספר הגבוה לאדריכלות ולהנדסה ולא בבית הספר הגבוה לאמנות ולאומנויות, אלא בפרשיות המשכן בספר שמות.

נוסף על יסודות אלה, שלדעתי אין כמותן, למדתי מתולדות תרבות העמים מימי קדם אי אלה יסודות שקשורים לאדם באשר הוא בצלם א-לקים יודע מחשבה, מדידה, שימוש בחומרים לבניה וכל מלאכת מחשבת. הרעיון האדריכלי הקדום של "בית שער" שקשור ליצירות מופת מימי הבבלים והמצרים וכמובן עד לשערי בתי הכנסת ששרידיהם נמצאים בגליל ובגולן, הוא נכס לא פחות בסיסי בתודעתו של אדריכל אמן מאשר התיבה "שער".

הפכנו הרעיון האדריכלי "שער" לצורה של דף מודפס בהידור בעמוד הראשון של ספרים תורניים תנך, תלמוד וכו' וכמדומני "שער" זה הוא חיקוי למעשה המדפיסים שלהם. באזני המילה "שער" מצלצלת מימי שירת הלווים בבית המקדש, במשמעות ובצליל מיוחד - "זה השער לה' צדיקים יבואו בו". כאן השירה והאדריכלות נובעות יחד ממקור האמונה השלמה.

בית כנסת אב-טיפוס לבתי כנסת במדינת ישראל.

מאות ואולי אלפי בתי כנסת קיימים במדינת ישראל. מהם קטנים, "שטיבלך", ומהם מונומנטאליים. בית הכנסת הגדול ברחוב הרצל בחיפה, ובתי כנסת בקומת המרתף או בקומת הגג. בית כנסת שארון הקודש מצטמצם לגובה קטן כפי שתוכנן לאניות של צי ישראל, וארון קודש הנבנה עם דלתות רבות לרוחב כל הקיר הפונה לירושלים, להכיל את ספרי התורה הרבים. אי אפשר לתאר את השוני הרב בכל הצורות הרבות מבלי לקבל את העובדה שקהל המתפללים מתפללים בנעימות רבות ושונות, לפי טעמי נגינה שונים ומשונים ואין בין אדריכלות ובין מוסיקה כל קשר הגיוני. אבל מדינת ישראל קמה כמרכז לקליטת שבטי ישראל המגדל בנים לאבות ובנות לאמהות שבסופו של דבר חייבים להיות עם אחד של "מבינים" ומלומדים ודוברים שפה אחת. לכן, אולי הגיע העת לעצב בית כנסת שישמש כ"אב טיפוס של בית כנסת" .

"אב-טיפוס של בית כנסת" חייב להיות מבוסס על עקרונות אדריכליים ומוסיקאליים כשהמילה "מוסיקאלי" חייבת להתפרש כהלכה. למדונו חכמים מימי משה רבינו כיצד עדת מתפללים בסגנון "שירת הים" ומאידך גיסא בסגנון "האזינו השמים והארץ". בית הכנסת הכניס דרך קריאה בתורה בפי בעל הקורא דוגמא של היגוי ונגינה וטעמים שהם דברים שכיום לומדים על פי תווים מוסיקאליים. בתפילה ובשירה בבית הכנסת משתתף כל הציבור, ולא כמו באולם קונצרטים שם האמנים מופיעים על הבמה וכל הציבור רק מוחאים כפיים.

השירה בבית הכנסת יכולה להביא לדרגה גבוהה של רוממות רוח ואמונה. מקורה של המוסיקאליות של היהודי היא בבית הכנסת ולא באולפני הקלטה ואולמות לקונצרטים .

הקשר העמוק בין הנגינות בבית הכנסת בתפילה ובקריאת התורה הפטרה ומגילות ןבין התנהלות השירה בבית היהודי בשולחן שבת וחג, בקידוש, וזמירות, שאחד השיאים שלהם הוא ליל הסדר.

אם בית הכנסת בנוב יהיה אב-טיפוס לבתי כנסת חדשים במדינת ישראל – ישפיע הדבר בכל בתי הכנסת – ממקומו של בית הכנסת שעל גבולות המדינה ישפיע אמונה לשמור על עם ישראל ועתידו בארצו.

ראשי הפרקים לתכנון

כפי שבאים לידי ביטוי בתוכניות של בן אורי הם כדלקמן:

א.

1. לפי הנתונים של תכנון המושב נוב- קיים מרכז לבנייני ציבור ושטח לבית כנסת. המשבצת של המתכנן לא מכוון לכיווון ירושלים - כיוון קיר ארון הקדש , אבל הדבר מחייב בכל אופן – ארגון השטחים לדרכים ולגננות של סביבת בית הכנסת.

2. הכניסה לבית הכנסת היא דרך שבילים של שטח גנני לקראת שערי החצר ממזרח וממערב – כשהציר של בנין בית הכנסת והחצר עומד בכיוון צפון-דרום.

3. מספר של 100 משפחות של מתישבים מצדיק תכנון לפי מספר של 350 גברים וכ-180 נשים. מובן הגילאים השונים של מתפללים ומתפללות מחייב מידות גמישות ליחידה של "מתפלל" 50/90 40-45/80

4. התכנון של בית הכנסת באזור הגבול של המדינה מחייב מקלט ציבורי מיוחד של בית הכנסת. תכנון בית כנסת-מקלט חייב להיות מתחילתו תכנון אינטגרלי המתחשב בירידה למקלט מן המקומות המרוחקים של אולם הגברים ועזרת הנשים בזמן הקצר – וגם אפשרות של שימוש במקלט כמקום תפילה כשהוא בשימוש לזמן ממושך.

5. בית הכנסת כמוקד תורני-רוחני וחינוכי גם מחייב שטחים מיועדים ללימודים במתכונת בית מדרש עם ספריה תורנית, למתמידים, גם מקום לשיעורי תורה על יד בית הכנסת – גם לצעירים וגם לנשים. הדבר חייב להשתלב מבחינה אדריכלית פונקציונאלית.

6. גם סידור מקהלה ושירה מתוך בית הכנסת ועל יד חצר בית הכנסת נחשב כאלמנט מהותי רצוי בבית הכנסת לדוגמא.

7. חשיבות אדריכלית בפתרון לארועים הקשורים לחגים ולמועדים: הקפות,

הושענא רבה ושמחת תורה, חג העצמאות, מקום לתאורה והכנסת אורחים מהחוץ לארועים משפחתיים על יד בית הכנסת: ברית מילה – חתונה – בר מצוה והספדים. הציר האדריכלי דרך חצר בית הכנסת אל "שער דמשק" כסא אליהו, השולחן על הבמה, עמוד הש"ץ, ארון הקודש ב"שער ירושלים" - אלמנטים אדריכליים אומנותיים וסמליים.

8. קהל בית הכנסת של המושב בניגוד לקהל במבנים המקבילים מתלכד במקום של "מקדש מעט" לאוירה של קדושה – לכן מגביל את עצמו במספר אנשים – ומחייב אירועים של מסיבות ושולחנות עם שירותים צמודים במקום ציבורי אחר.

ב

בית הכנסת לדוגמא – תשל"ו מהווה שלב של פיתוח הרעיון כפי שפורסם בעיתון אגודת האינגינרים והארכיטקטים בשנת תשי"ג (1953) (מק"ט 900.57)

1. קיים היסוד הצורתי של "בית שער" ובית הילני כפי שנזכר בזמנו כטיפוס ארכיטקטוני היסטורי קדום, מבנינים שנבנו בתרבויות בבל, חיתים, וכנען, וכפי שגם במקדש שלמה מופיע כאלמנט מורפולוגי - ארכיטקטוני – בנין שער של אולם רוחבי.

2. ארבעה המגדלים - "קרני המזבח" מתייחסים לארכיטקטורה סורית ים-תיכונית כפי שמצוין בכמה מחקרים שאלו צורות מקוריות באיזור הזה בימי התחלת הנצרות ובתי התפילה שלהם – בזמן שלאחר חורבן הבית השני.

3. התחדשות אדריכלית רומאית והליניסטית לפי הדוגמאות של ה Basilika של כפר נחום, מירון וברעם, קיימת גם בצורת התאורה הבזילקאולית ושל הדירוג בחלל הפנימי של בית הכנסת לדוגמא.

4. שימוש באבני בזלת בצפוי צלעות ופינות הבית וקירות מטוייחים יוצר את הקשר הטבעי לחומרי הבניה לחומרי האדמה והסלעים.

5. לצרכי פתרון התאורה האוורור של בית הכנסת מוצעים שטחים בתוך השערים לפיברגלס פלסטי ותריסים מתקפלים צבעוניים.

6. פנים בית הכנסת מקבל את המשמעות של כבוד וחגיגיות רצינית על ידי מוטיבים של ציור ומוזאיקות על קירות מחוספסות ושטיחים, למרכז האולם לצרכי הטבת השמיעה וריסון הרעש של בעלי תפילה וקריאה ומקהלה.