פרשה במקרא בביטוי מוסיקלי

פרשה במקרא בביטוי מוסיקלי,

קול יוסף – מעשה בשר האופים ושר המשקים מאיר בן אורי

פרק מ' בספר בראשית ( הכולל 23 פסוקים), סוף פרשת וישב, הוא התמליל המלא של היצירה. "מוסיקה מוטעמת" הוא המושג החדש המגדיר את סוג המוסיקה שחברתי לפרק זה, ובהמשך אסביר המושג ומשמעותו. בפרשה המקראית הזו, פרק מ' בספר בראשית, הכולל כ"ג פסוקים, אני רואה מבנה ארכיטקטוני אמנותי לפי המושגים הקלאסיים, הדורשים מיצירה טעם טוב, והמתבטא במידות,במשקל,ובציוריות. את הסימנים לכך מצאתי בעזרת הסימנים הקרויים טעמי הנגינה - טעמי המקרא. ההצמדה של הטעמים לאותיות, למילים ולפסוקים נראית לי כיסוד להרגשתו והבנתו של היופי והחן שבמבנה הסיפורי העתיק. הביטוי המוסיקלי שנתתי לפרשה אולי מהווה חלק מההמחשה של היפה והמעניין שבסיפור זה. שאפתי לכך שהביטוי שאני נותן לפרשה זו יתן הנאה מלאה - לא רק לאוזן אלא גם לעין. גישה זו של פניה משולבת לאוזן ולעין הולכת ומתפשטת, ומצויה בשיטות העדכניות באולמי ההצגה של סרטים ובתוכניות שידור של הטלביזיה. המלחין מתייחס בדרך כלל לתמליל כאל מרכיב משני, שמיעת המוסיקה היא העיקר ואת המילים יש לקרוא או להרגיש כרקע בלבד. בפרשה מקראית זו כפי שהיא מופיעה במקרא, מצאתי הזדמנות לחבר יצירה מוסיקאלית שאינה זקוקה לתימלול נוסף, הואיל ודמויותיהם של שר המשקים, שר האופים, יוסף והמספר יכולים לשמש יחד קווארטט של כל הקולות: סופראן, אלט טנור ובאס. הליברטו ליצירה מעין אופרה אינו חייב להיות דווקא בעברית. גם בענין הקולות זה אולי ניתן לנצל את העובדה ששר המשקים ושר האופים היו סריסי מלך מצרים, ולכן שרו בקולות לא טבעיים. אולם אני ביקשתי דבר אחר, שירה עממית, שירה בחוג משפחתי. רציתי שביצוע פרשה מקראית זו יהיה מקובל גם מחוץ לכותלי בית-הכנסת, גם בחוץ מתחת לאילן, או בשדה תחת כיפת השמים, כשמורה או גננת מספרים לקטנים דברי אמת, הכתובים בספרי קודש עתיקים של עם ישראל. רציתי לשמור על הדפוס, על המקוריות ועל לשון הסיפור, שבשביל ילדי העם, המדבר עברית ולא תרגום, הם עניין עקרוני. לכן, אני כמלחין מכבד את הנוסח המקורי ומשמרו ככל האפשר. את הלחן חיברתי שלב אחר שלב, במשך כעשרים שנה. התחלתי בחלוקה של פרק מ' לשירים נפרדים. השיר הראשון היה "בחלומי והנה גפן לפני" מפי שר המשקים. אחריו השיר "אף אני בחלומי" מפי שר האופים. חיבור מיוחד היה שירו של יוסף "זה פתרונו". המנגינה האחרונה שחיברתי לסיום עבודתי היתה , השיר של "יום הולדת את פרעה". אינני שולל את ביצוע היצירה כתכנית אמנותית, כחלק של רפרטואר של אמנים זמרים אגב ביצוע עיבוד אינסטרומנטלי. אולם בשלב הראשון רציתי להבטיח שיסודות היצירה יהיו בנויים כהלכה, לפני שיגיע שלב של שיפוצים ושכלולים בחזית ובגג הבנין המוסיקאלי.

"מוסיקה מוטעמת".

מה פירושו ומשמעותו של המושג החדש "מוסיקה מוטעמת" ?. מלחינים רבים לא שמעו מעולם על הטעמים ועל תפקידם. ולעומתם, קיימים חוקרים ומלומדים, העוסקים ומסבירים את תפקידם של הטעמים מבחינה תחבירית או מבחינה מוסיקלית – מהי המנגינה של כל טעם לפי מסורות שונות בעדות שונות. לאחר שהסברתי כיצד הושפעתי בעבודתי מן הסימנים הנגינתיים הצמודים למילים של כתבי התנ"ך, ניתן להבין שהמושג "מוטעם" אליו אני מתכוון, אינו קשור למושג טעם בכללותו, אלא למושג טעם מבחינה מיוחדת. עלי משפיעים הטעמים בגלל ציוריות הצורה והסימן. בשבילי הם מורי דרך, תיאורים דמיוניים מבחינה אמוציונלית, המכוונים את נשימת הזמר . אני מרגיש בקריאת הסימנים את סימני המנצח, המדריך המוסיקאלי, שבעזרת האצבע והיד, ואפילו בדגלונים – כמו בבית הכנסת המפורסם באלכסנדריה – הוא שולט על המבצע המוסיקאלי בקריאה המסורתית. אינני עוסק בצד המדעי שבמחקר, אלא בהשפעת הטעמים עלי כאמן – יוצר ומלחין. לכן אין מקום לשאלה, האם היה בכוונתי לשחזר את המוסיקה המצרית, כמו שמשחזרים ארכיאולגים שרידים פיסיים מימי קדם ? אמנם במוזיאונים הגדולים בעולם מוצגים כלי נגינה עתיקים, כמעט שלמים, מימי מלכי מצרים, ואנו יודעים את מידות החליל, מספר החורים, ומספר המיתרים ואורכם של כלי מיתרים ככינור ונבל, וניתן לשחזר אילו קולות ניתן היה להפיק מכלים אלו. אבל הכלים והנתונים הריאליים הללו , אינם מחזירים לי את הצלילים אלא נראים לי כאמצעים ציוריים בלבד. עבודתי במוסיקה המוטעמת דומה לעבודתו של כנר אמן, המנגן על פי תווים של מלחין מתקופה אחרת. הכנר נותן את הביטוי המוסיקאלי שלו לפרשה שהוא מנגן. ואני נותן ביטוי מוסיקאלי לפרשה במקרא, הכתובה בסימנים מוסיקאליים, שעלי לפענח אותם וגם לחדש אותם, אחרי שהם נראים מטושטשים ומוסתרים. אבל יחס הכנר אל התווים ואל הפרטיטורה מחייב אותו להיות נאמן לרוח היצירה שהוא מציג, וכך גם עלי להיות חדור אמונה בחשיבותם וערכם ןהגיונם של הטעמים הציוריים הצמודים למקרא.לכן עסקתי בחיבור הלחנה של נגינות חדשות לטעמי- נגינה, לפרקים תנ"כיים שונים. כשם שלאותם טעמים ידועות ומקובלות נגינות שונות המיוחדות לספרים שונים (תורה, נביאים מגילות, מגילת אסתר, מגילת איכה), ובמועדים שונים ( כל השנה לעומת ימים נוראים) ,לאותם טעמים בקריאה מספר התורה, המגילות, פרשיות הימים הנוראים והנביאים, - כך הוספתי משלי לחנים חדשים בטעמים מחודשים, לאותם טעמים-סימנים המודפסים בתנ"ך. חיברתי ברוח טעמי המקרא של התורה את "שירת הים", כשטעמי נגינה מקבילים משמשים למקהלה דו-קולית. מספר שופטים חיברתי מנגינה למשל יותם "הלוך הלכו העצים", מספר שמואל א' – פרק שלם "דוד וגלית", ומספר גדול של קטעים משיר השירים. יצירות רבות נולדו לצורכי הבית והחוג המשפחתי, לשבת ומועדים, וגם לברכות שבתפילות יום יום. כשם שהברכה הידועה לפני קריאת פרק נביאים (בהפטרה) מושתת על טעמי הנגינה, ויש חומשים בהם מודפסים טעמים בצמוד לברכות כדי להדריך המברך בנגינה הנכונה, כך נהגתי גם בענין אינטונציה של ברכות ופסוקים שאינם מלשון התנ"ך.טעמי המקרא, בנגינה המקובלת בזמן הקריאה בבית הכנסת, נראים לי תמיד כיסוד מוצק לתרבות מוסיקלית עצמאית. אך יש להבדיל בין בעל-הקורא בבית הכנסת ובין התנאים במסגרת הבית והמשפחה. בעל הקריאה בקריאתו בבית הכנסת חייב להיות צמוד בביצוע לנגינה המקובלת בהתאם לספר (תורה, נביא, מגילות), המקום-העדה והזמן. יהא זה בלתי מקובל אם בעל קריאה ייחדש וימציא נגינות חדשות משלו לקריאה בציבור. במסגרת הבית והמשפחה הדברים שונים ופתוחים יותר. ההכשרה המוסיקאלית של בעלי קריאה, כולל הכשרת הבנים לקראת הבר מצוה, לקראת קריאה בבית הכנסת בציבור, תפקיד שהנשים מנועות ממנו, גורמת להזנחת החינוך וההכשרה המוסיקאלית של הבנות והנשים, בתחום זה, תחום שיש לו חשיבות רבה במילוי תפקידם כאמהות ועקרות בית. בימינו, התפקיד הקשה והגורלי של החינוך ליצירה המקורית בשטח המוסיקאלי, מסור בעיקר בידיהן של גננות ומורות, כאשר קיים מחסור גדול בחומר מוסיקאלי מקורי. פיתוח שיטות להוראה הטעמים ראוי שיופנה לא רק לצרכי בית הכנסת אלא גם לחינוך הנשים והבנות לצורכי הבית והחוג המשפחתי.להלן אביא ואסביר ששה קטעים מתוך יצירה זו, "קול יוסף", כדוגמא לשיטה ולרעיונות אותם הסברתי ופרטתי לעיל.

דוגמא ראשונה: שירו של שר המשקים (פסוק ט') (25)

שמעתם נוסח חדש של זקף גדול. אופייני הטעם המיוחד, הקריאה להקשבה, סימן שלא יופיע שוב בשירים שלו, של שר האופים או בשירו של יוסף. מעניין גם עצם מבנה המשפט הקצר, בפתיחת שירו של שר המשקים. בזה הוא מציג לפנינו דמות של אדם צלול ובהיר במחשבתו ובמתכונת נפשו. הקצב בשירו של שר המשקים יהיה איטי ושליו, בתנועה אצילה, בזרימה מחושבת של זרימת המשקה היקר, המכובד, פרי הגפן, הנוצק מן הקנקן לתוך הכוס. לעומת זאת תשמעו עכשיו את:

דוגמא שניה: שירו של שר האופים (פסוק ט"ז) (26)

שמעתם קצב אחר, נגינה הססנית. הנעימה צריכה להביע כבדות ודבקות בניגוד לזרימה. טעמי המקרא בשירו של שר האופים מיוחדים הם. תביר ורביעי מופיעים בתדירות, שני הטעמים המציירים תנועה מלמעלה למטה, מן הצלילים הגבוהים לצלילים הנמוכים. ורק כאן בשירו של שר האופים, תופעה מעניינת בהחלט מבחינה מוסיקאלית. לכן ביקשתי לתת ביטוי הולם לדמות זו של שר האופים, העוסק בחומר הדביק, הלש את הבצק בכבדות: קמח לחם, ולא גפן יין.

דוגמא שלישית: קולו של יוסף (פסוק י"ב) (27)

הסולם הטונאלי אחר, שונה מן הסולם של שני השרים. הרי יוסף הוא אדם זר, מארץ העברים. שמעתם טעמים חשובים מאד במשטר הטעמים: טפחא ואתנחתא. צירוף שני הטעמים ידוע מפסוקים בולטים כמו: "בראשית ברא א-לקים", "שמע ישראל", "חזק ואמץ". "זה פתרונו" של יוסף איננו רק פתיחה לשיר הפתרון על חלומו של שר המשקים, אלא גם פתיחה לסיפורו של יוסף על גניבתו והורדתו למצרים. המילים "זה פתרונו" הן המרכז, הציר הגאומטרי, של כל הסיפור, והיא למעשה מבטאת את המפתח לשינוי מצבו של יוסף מעבד בבית-הסוהר למשנה למלך-מצרים. בכל כ"ג הפסוקים בפרק זה, יש 271 תבות = משקלים, והמילה " ז ה " מצויה במרכז, 135 תיבות לפניה ו-135 תיבות אחריה.

דוגמא רביעית: קולו של יוסף ( פסוק י"ג) (28)

אנו רגילים בספרות ובשירה לצורה ,שאנו קוראים לה בתים. במקרים רבים נוהגים לשיר כל בית באותו שיר באותה מנגינה. בשעה שחיפשתי בתשובתו של יוסף אחרי "נקודות קונסרוקטיביות", מצאתי, שלפני צורה של שיר הכולל שלושה בתים. את הפסוקים י"ג,י"ד ו-ט"ו אפשר לחלק לשלושה חלקים שווים – הפתיחה, האמצע והסוף – דומים וכמעט זהים על פי הטעמים. "בעוד שלושת ימים" – בית ראשון: "כי אם זכרתני אתך" – בית שני; "כי גנב גנבתי" - בית שלישי. שמחתי מאוד, כשמצאתי במדרש תנחומא פרשת ויגש ל"ט, שהמדרש אומר: "בא וראה כל צרות שאירע ליוסף אירע לציון." – בהתחלה חשבתי שהקשר בין יוסף וציון הוא סתם גימטריא, (יוסף=ציון), אך אחרי כן קראתי פרוש נהדר על ההקבלה בין פרשה זו מספר בראשית לבין פרשה מתולדות ישראל. פירוש זה מבסס את הקשר המהותי בין יוסף לציון ולמעשה אומר ש: "יוסף זהה לציון". במבנה שירו של יוסף, היה עלי להכריע בדבר הלחן לטעמים בראשית הבתים הזהים. מונח-מונח-רביעי, דרגא-מונח-רביעי, ו-מונח-זקף קטן-טפחא-אתנחתא. על אף שהטעמים שונים ומיוחדים בכל אחד מהבתים, מצאתי צורך ליצור מתכונת דומה לפתיחה של כל אחד משלושת הבתים. הרגשתי שהביטוי "כי" הפותח את הבית השלישי, המדבר על האסון שקרה ליוסף, על הגנבה, ועל הירידה לבור, מחייב צעקה, בכיה, ביטוי מוסיקאלי של הכאב והצער שיוסף מרגיש, ועוצר אותו מלהמשיך הסיפור. בחזנות המסורתית לא חסרים ביטויים של שירה של כאב, בכי ויללה, אולם לא רציתי להשתמש בצורה מסולסלת או בטרימולו ארטיסטי.

דוגמא חמישית: קולו של בעל הסיפור: " שיר יום הולדת של פרעה": (פסוק כ' )(29)

לשמיעת המנגינה לחץ כאן

אינני יודע, אם כולכם טעמתם את טעם העליצות והשמחה, שנשמע מן המילים והטעמים. גרשיים, רביעי ותביר מציירים למעשה סיבובים למעלה בצלילים גבוהים, וירידה למטה לחצר מלאה שולחנות, מאכלים ומשקאות. יום הולדת הוא מוטיב נהדר ידוע בחוג המשפחה של בית המלכות וגם בחוג המשפחה ובגן הילדים. והנה לפנינו יום הולדת ראשון שבמקרא. המנגינה היא בקצב, במקצב ההליכה, התהלוכה, של שירה בליווי מחיאת כפיים.

דוגמא שישית: קולו של בעל הסיפור: פסוק הסיום (פסוק כ"ג) (30)

לשמיעת המנגינה לחץ כאן

הסיום הוא פסוק קצר, הכולל רק ארבע תבות - למעשה שבע מילים. הקצב השתנה מהליכה תהלוכה של מצעד ועליצות, למקצב של שלוש שמיניות. שיר של היושב בשבי, בבית הסוהר. אין כאן מוטיב של שמחה לאיד על שר האופים ותלייתו, אם כי זה מסופר בפסוק הקודם. המוטיב הוא "זכור". בטעם תביר היורד למרתף הבור, לעמקים של צער על השכחה. יוסף הצדיק מצפה לגאולה, ליציאה מן השבי, ומחכה לפדיון מעבדות לחרות, מגלות מצרים לארץ העברים -

ארץ האבות.